הכלכלה העולמית נתפסה בקלקלתה

זכיתי לתענוג המפוקפק של צפייה במחצית שעת המסחר הראשונה אתמול בוול־סטריט בשידור חי מעל מסכי הטלוויזיה. זו היתה נסיעה ברכבת הרים קופצנית כשהעיניים שלך קשורות. הדאו ג'ונס פתח בצניחה הגדולה בתולדותיו - ומדובר במדד מניות מהמאה ה־19.

אלא שבתוך פחות מחצי שעה הירידות הפכו ל"מתונות" - ירידה של 2% בלבד שכמעט נמחקה. יותר משהיתה זו מפולת, היה זה יום של התאוששות דרמטית במדדי המניות. משפל חד וצניחה לבלימה ולעצירה של המפולת.

אלא שהתנודות הקיצוניות הן סימנים לקלקול הגדול בכלכלה העולמית. אנחנו נמצאים כבר שש שנים בריבית אפסית על הדולר. הכל התנפח - שוקי המניות שברו רמות שיא של כל הזמנים, שוקי הנדל"ן בכלכלות אחראיות לרוב, דוגמת ישראל, קנדה, בריטניה ואחרות, ראו כיצד ערך הדירות מתנפח ללא הכרה.

אבל מעל לכל יש בלון אדיר מימדים, מגה־בועה חדשה שאיש לא יודע מה טיבה: בועת החוב הממשלתי. ממשל אובאמה, ולא רק הוא, ניפחו את החוב לאומי ל־18 טריליון דולר, שלא ברור איך משלמים אותם. רק לסטודנטים האמריקנים יש חובות של 1.16 טריליון דולר בהלוואות.

זה התחיל בסין עם הבורסה שלה, שהיא הצגה צדדית ביחס לוול־סטריט, אבל זה נמשך בדאגות כנות לגבי קצב הצמיחה של הכלכלות הגדולות בעולם. קצב הצמיחה הולך ומאט, גם בישראל המצב לא מזהיר - צמיחה של 0.3% ברבעון השני; ירידה חדה בייצוא הישראלי במחצית הראשונה של השנה.

נגידי הבנקים ניסו לקיים את המסיבה במשך כל הלילה. בכל פעם שהרקדנים התעייפו, הם הגבירו את המוסיקה (כלומר הורידו את הריבית). כשזה הפסיק לעבוד, הם הגבירו את ריכוז האלכוהול בפונץ' (ביצעו הרחבות כמותיות וקנו את איגרות החוב של ממשלותיהם). עכשיו יש 100% אלכוהול ואף אחד לא שומע את המוסיקה כי הרקדנים על סף חירשות. הבוקר מפציע והזמן הולך ואוזל. שעת המבחן של הכלכלה העולמית לא מתקרבת - היא הגיעה. אולי הגיע הזמן להקטין את ההתערבות המלאכותית שרק עושה עוד נזקים.