בעוד כחודש, ב־17 בספטמבר, תתקיים בקונגרס ההצבעה על הסכם וינה בין שש המעצמות לבין איראן. זהו רגע נכון לסיכום ביניים של מה שהפך לעימות הפומבי הקשה ביותר בין נשיא ארה"ב לבין ראש ממשלת ישראל מאז קום המדינה. שניהם מתייחסים בנימוס זה לזה, אך כל אחד מהם פועל כנגד מפעל חייו של זולתו. עבור הנשיא אובאמה, מדובר במהלך החשוב ביותר בכהונתו. עבור ראש הממשלה נתניהו, ההסכם עם איראן סותם את הגולל על נושא מרכזי מבחינתו זה שנים ארוכות: מניעת היכולת הגרעינית מאיראן, לא רק מניעת הפצצה. שניהם טוענים כי אין זה דו־קרב אישי, אך כל מתבונן מהצד במערכה לא יוכל להגדיר זאת אחרת. כל אחד מהם משוכנע בצדקת דרכו ובסכנת האלטרנטיבה, אף שמי שמתבונן בעימות בהחלט יכול להציע לשניהם להיות מסויגים יותר.
שני האישים מתועדים עד צוואר; אובאמה מסוקר בהקשר לקווים האדומים שלא עמד בהם, ואילו נתניהו זכור גם בעקבות הופעתו (כאזרח פרטי) בפני ועדת הקונגרס בספטמבר 2002, הופעה שבה דחק באמריקה לצאת למלחמתה המוטעית בעיראק. שניהם מחויבים להשתמש במילות ספק בנאומיהם אך שניהם אינם עושים זאת. כן, היחסים בין ארה"ב לבין ישראל הדוקים ומשמעותיים בעיקר בתחום הביטחון, אך כשהיחסים האישיים בין המנהיגים עכורים כל כך, אי אפשר לדבר על אינטימיות. עובדה היא שבחודשים האחרונים למו"מ בין המעצמות לאיראן לא קיבלה ישראל את כל המידע שיכלה לקבל על התנהלות המו"מ, וכמעט לא השפיעה עליו. אפשר, אולי, לחיות גם בלי אינטימיות בצמרת, אבל כאשר נוצר משבר, ויש צורך בבקשות חריגות, אנו עלולים להיתקל ב"התנהגות לפי הספר". כאשר ראש הממשלה אינו בטוח אם הטלפון בבית הלבן יענה לו, ישראל נמצאת בבעיה.
• • •
מה שהיה עד כה בבחינת טאבו, הותר לפתע. ישראל התאמצה ממושכות להבטיח כי התמיכה וההזדהות באמריקה הן דו־מפלגתיות. כיום מדובר בזיהוי חד־משמעי עם המפלגה הרפובליקנית מול הנשיא הדמוקרטי. ארה"ב מתקרבת לאיטה אל הבחירות הבאות, כאשר הרפובליקנים מסבירים את התנגדותם להסכם עם איראן ברצון להגן על ישראל (שלא לדבר על המועמד הרפובליקני הפופולרי ביותר מייק האקבי, שטען כי "אובאמה מוביל את ישראל לשערי המשרפות"), ואילו הדמוקרטים מוצאים עצמם, רובם ככולם, תומכים בהסכם, ולכאורה מפנים עורף לישראל.
כל השנים עשינו מאמצים גדולים להבטיח תמיכה יהודית מקיר לקיר בכל מה שנוגע לסיוע לביטחון ישראל. הפעילות הישראלית הנוכחית מול יהודי אמריקה יצרה שתי בעיות: הראשונה, מחלוקת קשה שעלולה להפוך לקרע, בשאלה אם לתמוך בעמדה הישראלית או בעמדת הנשיא, שזכתה לרוב עצום בקרב היהודים. השנייה - ומדובר בנקודה הרגישה ביותר בקרב יהודי אמריקה - היא החשש מהאשמה בנאמנות כפולה. כשמזכירים ליהודי אמריקה את עמדת הוריהם מול מה שהתרחש בשואה, ומצפים מהם לתמיכה בעמדת ממשלת ישראל מול הממשל האמריקני, אומרים להם בעצם כי נאמנותם הראשונה חייבת להיות לישראל ולא לאמריקה, וזה הדבר האחרון שהם מוכנים לשמוע מאיתנו.
ועוד באשר ליהודי אמריקה: אחרי 67 שנות עצמאות אנו שבים אליהם ומבקשים שיצילו אותנו. כאילו ישראל לא הוקמה כדי להציל את יהודי העולם, כאילו אין לנו כלים משלנו, כאילו אנחנו, חס ושלום, באותו מצב שבו היה היישוב היהודי בתקופת השואה. ישראל לא ראויה להיתפס בעיני אחינו באמריקה כחסרת אונים התלויה בהם לעצם קיומה.
כל השנים ידענו שהנכס האסטרטגי הגדול ביותר של ישראל הוא העובדה שהעולם, כולל שונאינו, מודע היטב לקרבה המיוחדת בינינו לבין אמריקה. לפעמים הגיעו אלינו פניות פתטיות של גורמים שונים, ובכללם גורמים מערביים בלתי צפויים, מתוך מחשבה שאנו יכולים לבקש מאמריקה כל דבר, ואולי גם משהו בשבילם. קשה להאמין שהעולם ממשיך להאמין בכך. והוא הדבר באשר לאיפא"ק.
אישית, היו לי מחלוקות קשות מאוד עם איפא"ק, אבל אף פעם לא סברתי שישראל יכולה לוותר על הארגון החשוב הזה. כוחו היה ביכולתו להשפיע על הצבעות בקונגרס. ישראל מסכנת כרגע את תדמיתו של איפא"ק, בנושא שבו היא אינה יכולה להצליח: אם לא יתנגדו שני שלישים בשני בתי הקונגרס להסכם, הוא יתממש, וגם ישראל וגם איפא"ק יוצגו בחולשתם. אם יימצאו שני שלישים, וההסכם ייפול, נאבד הסכם המרחיק את איראן, לפחות במשך עשר שנים, מן היכולת להתקדם לעבר נשק גרעיני, ונזכה בממשל שינטור לנו טינה, על כל המשתמע מכך, עד סוף כהונתו.
הטענה על כך שההסכם יפשיר מיליארדי דולרים לאיראן, וכי היא תוכל להשתמש בכסף זה כדי לממן ארגוני טרור אנטי־ישראליים, היא טענה משמעותית, אך מי שמעלה אותה חייב להתנגד לכל הסכם עם איראן, גם להסכם "טוב" בהקשר הגרעיני, כי כל הסכם היה מוביל להפשרת הכספים. ישראל מעמידה עצמה בשבועות האחרונים כמי שמתנגדת לעצם ההסכם עם איראן, ובכך היא מבודדת את עצמה בעולם. אני שומע טיעון חדש: גם אם יעבור ההסכם, הונחה עכשיו, על ידי ישראל, תשתית לביטולו על ידי הנשיא הבא. כדאי למחוק את האופציה הזו. כדי שהנשיא הבא יבטל הסכם דרמטי כל כך, הוא יזדקק להפרה איראנית בוטה. אם לא תהיה הפרה כזו, לא יבוטל ההסכם.
נתניהו חייב לדעת זאת טוב מכל אדם אחר; בדיון שהתקיים בכנסת בספטמבר 1993 בנוגע להסכם אוסלו, בהיותו ראש האופוזיציה, הבטיח נתניהו כי כאשר יכהן כראש ממשלה - הוא יבטל את ההסכם. חרף זאת, שבועיים לפני בחירות 1996 הודיע כי לא יבטל את ההסכם, מכיוון שהבין כי לא יוכל לבטל הסכם בינלאומי, וכי הוא מחויב למערכת של נורמות אוניברסליות מסוימות, ונכון עשה. אין נשיא אמריקני שיבטל הסכם כזה, גם אם יבטיח זאת במערכת הבחירות.
במקום לנצל את החודש הקרוב להחרפת העימות עם ידידתנו החשובה ביותר בעולם ולסיבוך יהודי אמריקה, עדיף לקבל מידי אמריקה את האמצעים הביטחוניים שהיא מציעה לנו עכשיו, ולהבטיח כי ישראל תהיה גורם שינטר בדבקות ובאופן עצמאי את מימוש ההסכם מצד איראן, וכן יבטיח כי ארה"ב לא תניח לאיראן להמשיך במימון טרור, ללא קשר להסכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו