"ב־1965 הבשילו המגעים שניהלו ישראל וגרמניה המערבית לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות, שלא נקשרו קודם לכן עקב זיכרונות השואה ומשקעי העבר. ממשלת ישראל, בראשותו של לוי אשכול, נענתה להצעתו של קנצלר גרמניה המערבית, לודוויג ארהארד, לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות". זו הגירסה הרשמית המצויה בגנזך המדינה, שעליה חונכנו שנים רבות. אבל היתה זו גירסה חלקית מאוד. האמת היא שמי שהיססו והתלבטו באשר ליחסים בין המדינות היו דווקא הגרמנים, וזאת בשל יחסיהם עם מדינות ערב.
תיאור ההיסוסים הגרמניים מובא בפירוט במברקו של מנהל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, דוד אפרתי, אל מנכ"ל המשרד, חיים יחיל, בינואר 1964. מתברר שחלון ההזדמנות לקשור יחסים דיפלומטיים נסגר, זמנית, כאשר גרמניה המערבית זכתה בריבונותה המלאה ב־1955. עד אז היו הגרמנים מוכנים לישראל (בעיקר משום שהאמינו כי נרמול היחסים עימה ישנה את מעמדה של ארצם בארה"ב), ובן־גוריון סבר שזה מוקדם מדי.
אחר כך היתה זו ישראל שלחצה על כינון קשרים דיפלומטיים מלאים. הגרמנים הציעו להסתפק במשלחת סחר שתשב בתל אביב, בדומה למשלחת הסחר הישראלית שישבה בקלן, אך חזרה בה גם מההצעה הזו. דווקא מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון פוסטר דאלס, שאינו זכור כאוהב ישראל, היה זה שניסה לשכנע את ממשלת גרמניה המערבית לשלוח שגריר לישראל, אך גרמניה חששה שברגע שתעשה זאת, יכירו כל מדינות ערב במזרח גרמניה וישגרו אליה שגרירים. המטרה העליונה של מערב גרמניה היתה למנוע זאת.
ההסכם - בעד או נגד
במשך שנים ארוכות התנהלו יחסים טובים בין המדינות, ובין הנשיא קונרד אדנאואר לראש הממשלה בן־גוריון שררו יחסי ידידות, אך לא יחסים דיפלומטיים. מדי פעם יצאו מממשלת בון הודעות שמטרתן היתה להפיס את דעת הישראלים בלי להתחייב לשום דבר.
ישראל דחקה בגרמנים. כשהועלתה שוב האפשרות לשלוח משלחת סחר, או להסתפק בקונסוליה, התנגדה לכך ישראל, ותבעה כינון יחסים מלאים. אדנאואר הסביר כי לדעתו השארת היחסים בפרופיל הנמוך שלהם עדיפה לישראל, וכי הוא פועל מתוך הבנת האינטרס הישראלי. טענתם של מקבלי ההחלטות בבון היתה שמדיניות ארצם היא להפיג את המתיחות במזרח התיכון לטובת ישראל, וכי דבר זה יוכל להיעשות רק אם לא יופתעו מדינות ערב מכינון יחסים דיפלומטיים בין גרמניה המערבית וישראל.
ב־8 במארס 1962 הצהיר דובר ממשלת בון כי ממשלתו מעוניינת לבחון אפשרות לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בתנאי שכינונם לא יפריע ליחסי ארצו עם מדינות ערב, והוא ציין כי עד כה לא נמצאה הדרך שתמלא תנאי זה. בראשית 1963 נבחר ארהארד לקנצלר במקום אדנאואר, והוא הודיע כי כינון יחסים עם ישראל אינו שאלה של "אם" אלא של "מתי", וה"מתי" התרחש רק ב־1965.
שאלת כינון היחסים נידונה בכנסת במארס 65', והוויכוח היה קשה מאוד. ראש תנועת החרות, מנחם בגין, התנגד ליחסים הדיפלומטיים, האשים את גרמניה בכך שלא חל בה אותו השינוי שעליו דיבר בן־גוריון, ואף כלל את הקנצלר ברשימת משתפי הפעולה עם הנאצים. בנאומו הארוך בכנסת, שבו דרש להעמיד את הנושא למשאל עם, אמר בגין, בין השאר: "אני מאשים את ד"ר לודוויג ארהארד, אשר מתוך חישובי תועלת גרמניים ציניים, בעומדו לחוץ אל הקיר מצד אחד, ומצד שני - בהתייצבו בפני מחאה אדירה של כל העולם התרבותי, הציע, למען גרמניה, למען האינטרסים שלה, למען טהר את עצמו ואת עמו באורח חולף, לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. אני מאשים את ד"ר לודוויג ארהארד בכך שהיה יועץ אישי של הגאולייטר הנודע לשמצה, בירקל, במחוז הסאר, ועמד בראש המכון ההיטלריסטי למחקר כלכלי". אבל בגין ידע כי הרוב בכנסת יצביע עם אשכול למען כינון יחסים.
השגריר שמונה לתפקיד היה ד"ר רולף פאולס בן ה־50, מי ששירת כרב־סרן בוורמאכט, נפצע בחזית המזרחית ואיבד שם את ידו השמאלית. הוא זכה לעיטור צלב האבירים על גבורה עילאית בשדה הקרב. הוא לא היה חבר המפלגה הנאצית, ונראה שהשתתף בקשירת קשר נגד היטלר ב־20 ביולי 1944, כך שלאחר תום המלחמה היה יכול לחזור לחיים נורמליים. הוא למד משפטים, קיבל דוקטורט, גויס למשרד החוץ ונחשב לדיפלומט מוצלח.
בישראל הרימו גבה באשר לבחירה הגרמנית, אך ממשלת גרמניה עמדה על כך שזוהי בחירה מתאימה. הנשיא זלמן שזר זכה במכתבי מחאה רבים.
הצייר משה ברנשטיין, שמשפחתו נספתה בשואה, שאל את הנשיא אם יוכל "לעמוד מול השגריר הזה, להסתכל בעיניו, לשמוע את צלילי ההמנון הגרמני, אותו המנון שלצליליו הובלו ילדים, גברים ונשים לתאי הגזים?" אבא קובנר, המשורר הידוע, החזיר לנשיא את עיטור מלחמת הקוממיות. מי שלחם לצד הפרטיזנים והיה אחד ממפקדי ארגון המחתרת היהודית בגטו וילנה, כתב לנשיא כי החליט לעשות זאת כיוון שכינון היחסים כמוהו כפיוס עם תועבה.
בעלון מחאה שהופץ בהפגנה נגד מינויו של רולף פאולס, נכתב: "יהודי! מינויו של רולף פאולס כשגריר עלול להתפרש כמתן רהביליטציה של העם היהודי לממלאי הפקודות הנאצים. אנו, לוחמי הגטאות, שארית הפליטה, הפרטיזנים ותנועות נוער ציוניות חלוציות, לא נשלים עם מינוי זה. גלה התנגדותך לשגריר הצבא הנאצי בישראל!" על החתום: ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, השומר הצעיר, דרור - המחנות העולים, בני עקיבא וחברים בנוער העובד והלומד.
ב־19 באוגוסט 1965 הגיש פאולס את כתב האמנתו לנשיא המדינה. הוא צעד על השטיח האדום, דגל גרמניה התנוסס, וההמנון הגרמני נוגן לקול צעקות שנשמעו מן ההפגנה שבחוץ. האווירה היתה מתוחה, ופניה של שרת החוץ, גולדה מאיר, בעת שפאולס נישק את ידה, דמו לפניו של יצחק רבין כשלחץ את ידו של ערפאת בבית הלבן.
פאולס היה שגריר מצוין. הוא ביקר ביד ושם, אמר את הדברים הנכונים, ולא דרך על מוקשים. לאחר שלוש שנים מונה לשגריר ארצו בארה"ב, והמשיך בקריירה הדיפלומטית שלו. כל יורשיהם הפוליטיים של מתנגדי היחסים הדיפלומטיים, בגרמניה ובישראל, חוגגים בימים אלה 50 שנה לכינונם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו