"התשובה לאמנות שאנחנו לא אוהבים היא לא לכפות את השתקתה אלא להוסיף ביטוי אמנותי אחר". כך, בתרגום חופשי, הגדיר עוד בשנת 1927 השופט לואי ברנדיס, אחד השופטים החשובים ביותר בתולדות בית המשפט העליון האמריקני, את עיקרון חירות האמנויות. וכאז - כן היום.
בצל הוויכוח הפומבי שנתגלע אתמול בין שרת התרבות והספורט, מירי רגב, לבין היועמ"ש, יהודה וינשטיין, עלתה שוב על סדר היום סוגיית מידת ההתערבות של הדרג הפוליטי בהחלטות אמנותיות של מוסדות תרבות שונים. מקרה המבחן הוא, שוב, תיאטרון אל־מידאן. ה"שוט" - תקצוב התיאטרון. "עם כל הכבוד ליועץ המשפטי לממשלה, הוא יודע שהוא לא יכול להתערב בשיקול דעתי בנוגע למדיניות חלוקת התקציבים בשנת 2016," הגיבה השרה רגב למכתבו של היועמ"ש, שבו היתרה כי "שינוי מבחני התמיכה במוסדות ציבור העוסקים בתרבות, כך שיבחנו את תוכן היצירה, מהווה פגיעה בחופש הביטוי".
וינשטיין הסביר כי מוסדות תרבות עלולים "להתיישר" פוליטית ולהימנע מהפקות שאינן עולות בקנה אחד עם העמדות הפוליטיות של הממסד כדי לזכות בהקצבות. "פגיעה באפשרות הפקתה או הפצתה של יצירה, וזאת על בסיס תוכנה, היא פגיעה קשה במיוחד בחופש הביטוי", אמר היועץ.
וזוהי, בעצם, כל התורה כולה על רגל אחת: היום אין צורך ב"משטרת מחשבות" נוסח "1984" המופתי של ג'ורג' אורוול, או בפקידים אפורים המוחקים בשקדנות במרתפי הקג"ב אנשים שסר חינם מתמונות רשמיות. אין צורך להשליך אמנים לכלא או לאסור על הצגתה של "אמנות דקדנטית". הפטנט היום פשוט הרבה יותר: מונעים תקציבים וחונקים כלכלית את המוסד שאין חפצים ביקרו.
האמירה כאילו "אנחנו לא פוגעים בחופש הביטוי - כל אחד שיציג מה שהוא רוצה, אנחנו רק לא מממנים את מה שלא מוצא חן בעינינו / פוגע ברגשות הציבור / פוגע במדינה" (מחק את המיותר), יש בה יותר משמץ היתממות. אמנות אינה יכולה להתקיים ללא תמיכת המדינה ואינה יכולה להיות כפופה לצנזורה, כולל לא צנזורה כלכלית. מדינות דמוקרטיות יודעות להתמודד עם ביקורת אמנותית, שתרומתה למרקם החיים הבריא של החברה לא תסולא בפז, וחשיבותה לדמוקרטיה - חיונית מאין כמוה. כל הניסיונות ההיסטוריים לצנזר אמנות כשלו והתרסקו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו