בימים האלה אי אפשר שלא לשאול את עצמנו האם עשינו כל מה שאפשר כדי למנוע מקיצוניים, שספק אם הם מייצגים את עצמם, לגלוש לאלימות רצחנית. התשובה לא קלה, כי ביום רביעי הופצו בכמה משכונות ירושלים מודעות שבח לישי שליסל, מי שחשוד בדקירתה של שירה בנקי ז"ל, והציגו אותו כמי שהציל את עם ישראל משואה שנייה. האם אנחנו יכולים לומר בכנות שידינו לא שפכו את דמה של אותה ילדה שלא עשתה רע לאיש? איפה טעינו כאשר לא הצלחנו לדאוג לסביבה בטוחה לילדים שלנו? איזו מין מדינה אנחנו משאירים להם?
זה לא האירוע האלים היחיד. כמו בפרשת ההצתה של הכנסייה, גם בפרשת הצתת המשפחה בדומא, הרשת מלאה בשמועות שהן משאלת לב, שבתום החקירה יתברר כי מי שאחראים לכך אינם יהודים. ואולי טוב שקשה לנו להאמין שיהודים מסוגלים לכך (בהצתת הכנסייה התבדינו).
על מקרה דומה מסופר בספר רב־הערך "מעשים שהיו בעירנו": פעם אחת נמצאה גופה של ילד ליד העיירה והיה ברור שנרצח. כל היהודים נכנסו לחרדה מחשש לנקמתם של הגויים ונאספו בבית הכנסת להתפלל לבורא עולם כדי שלא תופץ עלילת דם ויפרוץ פוגרום. עמדו כולם והתפללו, עד שלפתע עלה הגבאי על הדוכן והכריז בקול חזק: "יהודים! אבינו שבשמיים שמע תפילותינו ונס קרה לנו. התינוק שנרצח הוא יהודי".
• • •
כשהסיפור של נשות הכותל צבר תאוצה, כמה מחבריי בימין הדתי התחילו לדבר על ה"שמאלניות הרפורמיות" (שני התארים לחלוטין לא נכונים), ואף אחד מהם לא עשה חושבים שמא זה דווקא מצוין ששמאלנים ורפורמים נלחמים על מקומם בכותל.
זהו בערך אותו דיון שמתנהל בימים האחרונים בשאלה האם צריך לקיים מצעד גאווה בירושלים. יש המתנגדים לכך, כי לדעתם ירושלים היא לא תל אביב ויש לה אופי אחר, ורבים מתושביה חרדים. ואלה הסיבות הלא נכונות והלא רלוונטיות בסוגיה הזו.
לפני כמה שנים היתה מחלוקת בירושלים על פתיחת חניון קרתא בשבתות. החרדים איימו להבעיר את העיר, אבל החניון נפתח בכל זאת וירושלים לא בערה. פתיחת החניון היתה חשובה לעיר מאותן סיבות שמצעד הגאווה צריך להתקיים בה.
הסיבה היא שכל כך הרבה ישראלים מוכנים לוותר על ירושלים. נמאס להם מכובד הראש שלה לעומת הקלילות התל־אביבית. המורשת ההיסטורית של עיר הבירה נוכחת בכל פינת רחוב, גם בשכונות החדשות. רק השבוע נערכו עבודות להקמת גן ילדים ופתאום נמצא מקווה מתקופת בית שני, עם ציור של מנורת בית המקדש. זה לא קורה בתל אביב. אין שם את המטען ההיסטורי הירושלמי הכבד, וככה נוצר אותו דיבור תל־אביבי שאומר: תנו לערבים את כל ירושלים. תנו להם את כל השכונות הכאילו ציוריות שלכם, גם בלי שלום.
על הרקע הזה, צריך היה לפתוח את החניון שמעודד ישראלים להגיע לירושלים גם בשבתות. ועל הרקע הזה, מי שנמצא במחנה הלאומי צריך לשמוח שבקהילה הגאה נלחמים על נוכחותם בעיר, כי היא אינה עיר הבירה של הדתיים־לאומיים בלבד. למעשה, הנה מתברר, שבניגוד למה שטיפטפו לנו שנים, ירושלים היא בלב של עוד המון ישראלים, כן, אותה ירושלים "כבדה". המון ישראלים, שלכאורה מה להם ולירושלים, לא רק רוצים את חלקם בה, אלא גם מוכנים להילחם עליה. זה נהדר. צריך לתת להם מקום, וגם לדאוג שירגישו בה בטוחים, גם בשבתות. ויש מקום גם לקהילה הגאה, כי ירושלים היא של כולנו.
אווילים עכשיו
לפי "הארץ", בכנס של שלום עכשיו הציע אחד ממנהיגי התנועה, צלי רשף, "מתווה אסטרטגי" לחזרה לשלטון: "תמיכה בחרם שיפגע קשה בכיסם של האזרחים, יטלטל את החברה הישראלית ויחזיר את השמאל לשלטון".
צריך להיות אוויל מושלם, כמו שרק בשלום עכשיו יכולים להיות, כדי להאמין שהחברה הישראלית תעלה לשלטון את מי שפגע בה עד כדי כך. מצד שני, הם בטוחים שיצחק הרצוג ניצח בבחירות. התקווה שמצביעי ימין יחליפו את טעמם ויצביעו לשמאל מזכירה את ימיו של ולאד צפש, המוכר יותר כדרקולה, שליט טרנסילבניה. באותן שנים עודד השלטון יהודים להתנצר. מי שהיה אחראי לכך היה הכומר המלכותי, וכך מסופר על אותם ימים בספר רב־הערך "מעשים שהיו בעירנו":
יום אחד הגיע יהודי בשם מוישה לוי אל הכומר המלכותי שבארמונו של דרקולה ואמר לו: "באתי להחליף את דתי".
אמר לו הכומר: "אם בלב תמים אתה עושה זאת, כאילו נולדת מחדש".
אמר מוישה לוי: "אם אני נולד מחדש, אני רוצה גם שם חדש".
הסכים הכומר ואמר: "ובאיזה שם אתה חפץ?"
ענה מוישה לוי: "הייתי בוחר לעצמי את השם מרטין לותר".
אמר הכומר: "אי אפשר. מרטין לותר היה אחד בלבד ואין שני לו".
אמר היהודי: "אם כך, לא אתנצר".
התפלא הכומר: "האם הכל תלוי בשם שיינתן לך? למה שלא נקרא לך מתיוס או פאולוס, שהיו גם הם חשובים לנצרות".
ענה היהודי: "זה בלתי אפשרי, כי אם אבחר בשמות האחרים אצטרך להחליף את כל התחתונים שלי".
"למה"? - שאל הכומר.
ומוישה לוי ענה: "כי רקומים עליהם ראשי התיבות של שמי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו