השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "עקב". שם מיוחד לפרשה שנלקח מפסוקה הראשון: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר השם אלוקיך לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". מדוע הועדפה המילה עקב, שפירושה בעבור או בעקבות, על המילה אם? הרי היה פשוט לכתוב "והיה אם תשמעון". רש"י מסביר דברי חכמים: "אם המצוות הקלות, שאדם דש בעקביו תשמעון".
לפי הבנה זו, המילה עקב משמשת תיאור למצוות מיוחדות שעליהן מדברת התורה, כבסיס לשמירת הברית והחסד עם העם היהודי. אלוקים תובע מאיתנו לשמור את הברית איתו דווקא בדברים הקלים. מהם? יש שרצו לומר כי הכוונה היא ללמוד את השפה העברית או שמחת החג, אבל אחרי אירועי השבוע האחרון נדמה לי שאפשר להציע פירוש שונה לחלוטין.
תורת ישראל מורכבת משני סוגי מצוות: השכליות וההגיוניות, שאין צורך באמונה דתית עמוקה כדי להבין את חיוניותן; והשמעיות, כלומר הציוויים שללא אמונה והכרה דתית, האדם הסביר לא היה מקיימן. בסוג הראשון אפשר להכליל את איסור הרצח והגניבה, ההונאה והפגיעה בזולת.
בסוג השני נמנה את דיני הכשרות והקורבנות, השבת והחגים היהודיים. אם נשאל את האדם הסביר איזה סוג של מצווה קשה יותר לקיום, דומה שהתשובה היא חד־משמעית - כל בן תרבות אינו חפץ לפגוע באחר או ברכושו ויודע כי רצח הוא עוון ללא תקנה. זו כנראה כוונת חכמינו ביחס לביטוי "מצווה קלה", היא אינה מחייבת מאמץ אינטלקטואלי או אמוני גבוה. היא פשוט מונחת בגנים הבסיסיים שלנו.
לעומתם, מצוות השבת והכשרות מצריכות בקיאות, על מנת לדעת לשמור על המותר ולהישמר מהאסור. מעבר לידע, הן גם מצריכות אמונה בנותן התורה ובמוסריה לאורך הדורות. בימים האחרונים מתברר כי כנראה יש לחזור ולשנן, לפני כל דבר אחר, את הבסיס של המצוות הקלות. האיסור לפגוע בבני אדם, בשל השתייכותם ללאום אחר או דת אחרת, הוא בסיס קיומנו כחברה אנושית ויהודית.
בדיני תורה, ביחס לענישת עוברי עבירה, הועבר הדבר לטיפול בית הדין ורק לבית הדין, אחרת, כל אדם יכול לומר שכיוון שמדינת ישראל מפציצה אתרי מחבלים בעזה, ובמקרים מסוימים של הגנה עצמית ובמצב לחימה נפגעים אזרחים, מתיר הדבר לכל פרט לרצוח אזרחים חפים מפשע. זו כמובן כסילות ורשעות, כביכול בשם התורה.
• • •
מרבית החברה סולדת ומגנה פגיעה פיזית ממשית בבלתי מעורבים, גם אם כתוצאה מפגיעה במעורבים. שונה הדבר ביחס לאלימות המילולית המתרחשת כל ימות השנה ובעיקר בימים האחרונים. יש מרחק בין טוקבק או פוסט פוגעני לבין מכה והריגה, אבל הוא אינו גדול דיו. הקללה והנאצה חמורות לא רק בשל יצירת האווירה העכורה, שעלולה להוליד את הרצח הבא, אלא בעיקר בשל העובדה כי בציר של המצוות הקלות הן נחשבות ללגיטימיות לחלוטין.
פגיעתן של אלה באחר אינה פחותה מפגיעה פיזית, ולפעמים אף מכאיבה יותר. למען הסר ספק, אלימות מילולית זו אינה נחלת צד אחד. מי שמגרש חבר כנסת מהפגנה, כיוון שאינו תומך לגמרי בעמדותיו, אינו מכבד וסובלן יותר ממי שמקלל את הנשיא. מבחננו הגדול, כחברה, הוא ללמוד לנהל ויכוח נוקב, שבו איננו מחויבים לקבל את עמדות האחר, אבל חייבים בכבודו.
אפשר לחלוק על האופן שבו משרד הביטחון ובית המשפט העליון מנהלים את מדיניות האכיפה הסלקטיבית והמפלה כלפי בנייה לא חוקית ביהודה ושומרון, ועדיין לא לקרוא לפירוקם. אפשר ומותר להתווכח על זכויות הקהילה הלהט"בית במדינת העם היהודי, ועדיין לא לפגוע בהם כבני אדם.
יש לחזור אל המצוות הקלות, הפשוטות, הטבעיות כל כך, הטעונות שינון וחינוך. שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו