כאיש מחנה הימין, אינני מוכן להתנצל על מה שלא עשיתי. ראשי המדינה גינו גם בשמנו את המעשים הנפשעים. בשום אופן לא אסכים להיות מוצב על עמוד קלון של תקשורת עוינת ופוליטיקאים מניפולטיביים, שמוכנים לפורר את החברה הישראלית עד דק על מנת לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם שקורסות פעם אחר פעם בבחירות דמוקרטיות.
שדרנים ופרשנים, המייצגים בתקשורת הממלכתית את השמאל הסוציאליסטי, לא יגרמו לי לבקש מחילה על רצח שבוצע על ידי עבריינים מועדים וזדים מדופלמים. גם הפגנות בהשתתפות מאות, שבתקשורת הופכות מייד להפגנות אלפים, לא יגרמו לי לכופף את קומת אמונתי בדרכי האידיאולוגית, אידיאולוגיה המבוססת גם על עשרת הדיברות, הכוללים את "לא תרצח".
מעולם לא שמעתי את מנהיגי השמאל מתנצלים על אלפי ההרוגים שנגרמו בעטיים של הסכמי אוסלו הארורים. יאסר ערפאת ואבו מאזן, שותפיהם ל"שלום המשיחי", אף פעם לא גינו רצח עשרות ילדים יהודים ברחובות ישראל. אבירי הזכות לחיים לא כינסו עצרות כשילדה קטנה נהרגה מזריקת אבן או כשישראלי נרצח לאחרונה באכזריות ליד מעיין.
אני דוחה בשאט נפש דיבורים מתרפסים, מלוקקים ונלעגים של רב או שניים שהתקשורת מכתירה אותם רבנים מובילים בציונות הדתית. הם לא מייצגים אותי, מסופקני אם הם מייצגים את בית הכנסת שלהם. התקשורת, כמו תמיד, מצליחה לתת במה לרבנים המתאימים עצמם לכל עת, ובאמצעותם להטיל אשמה קולקטיבית על כל מי שחובש כיפה שחורה או סרוגה. אני חש סלידה מדברי המפסידן הגדול בבחירות האחרונות, יצחק הרצוג, שמבלי למצמץ הפך את דוקר הצעירים במצעד הגאווה, ישי שליסל האנטי־ציוני, לאיש מחנה הימין.
אותה תחושה מלווה אותי גם כלפי פוליטיקאים מוכרים שיש להם כישרון־על לנצל טרגדיות אנושיות כדי לקדם את מעמדם הפוליטי. משום מה הם מאמינים שבדרך זו יש להם עתיד.
אני חש שאט נפש משדרנים ומעיתונים שהפכו את האירועים הקשים לזעקה "יהודים העיירה בוערת", קץ המדינה, איבוד שליטה. הם יגלו שגם בבחירות הבאות הם יובסו, ולמרות כל הקשיים שהם מערימים - ארץ ישראל כולה תיבנה ותשגשג.
ההתמחות העיקרית של גורמים בשמאל הישראלי מאז אותו לילה מר ונמהר לשיטתם, שבו הליכוד עלה לשלטון, היא לעורר מדנים ופלגנות - והכל בשם חופש הביטוי שמותר רק לדעות שלהם.
הם לא יצליחו להחליף את העם, העם התרחק מהם אינספור שנות אור. הצעתי לאנשי הימין בימי מתקפת שמאל מרוכזת, לתת לסערה לעבור. לא להגיב לפרובוקציות, להמשיך לבנות את החזון הגדול של שיבת ציון, הכולל בתוכו גם את כבוד האדם, כל אדם במשמע.
אנחנו מצטערים על האבידות בנפש, צער אמיתי - להבדיל אולי מאחרים שרוממות הצער בגרונם והדמעות בתיקם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו