להמשיך להתריע זו חובה לאומית

מזכיר המדינה קרי, מקברניטי הסכם הגרעין עם איראן, לא היסס בסוף השבוע להפנות אצבע מאיימת לעבר ישראל: "אם ההסכם ייפול בקונגרס, יאשימו אותה". מר קרי, איזה זלזול בשיקול דעתם של הנבחרים האמריקנים! לא ייתכנו חילוקי דעות בין הנבחרים לממשל? אמריקה היא דמוקרטיה או דמוקרטית?

במקביל, החלו פרשנים ישראלים להסביר לנו שהתנהלות ממשלת ישראל אחרי החתימה בווינה – ולא משנה אם ההסכם הוא טוב או רע – היא חסרת אחריות (ולא חלילה חתימת ההסכם המאוד "אחראי" עם האיראנים) ותוביל להשלכות דרמטיות ביחסי ישראל־ארה"ב. במילים אחרות, עכשיו, משנחתם ההסכם, אל לממשלה בירושלים להגן על האינטרסים של ישראל על חשבון מורשת אובאמה. אלה גם מזהירים אותנו ממלחמה "חסרת תקדים". רק נזכיר שאילו היינו מקשיבים תמיד לידידינו בבית הלבן, לא היינו מכריזים על מדינה ב־48', לא היינו תוקפים בעיראק ב־81' ובדרך גם ירושלים לא היתה בירתנו, וגם קנדי לא היה מאפשר לנו לפתוח מפעל טקסטיל בדרום. ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר אף פעם לא נתן לנו את מספר הטלפון שלו שנצלצל כשאנחנו מוכנים... מה פתאום. כי ברור שעד לגרעין האיראני לא היו אף פעם מחלוקות.

וגם לא שכחנו את ארגון ג'יי סטריט (ארגון המתמחה בהבנת הלך הרוח בישראל), שלא פיספס עוד הזדמנות להקשות על ירושלים, ולהבהיר לכל מי שרק רוצה לשמוע כי בכירים במערכת הביטחון הישראלית (מיעוט) מביעים עמדה חיובית על ההסכם. יש להניח כי ג'יי סטריט יעשה הכל כדי לקדם את אישור ההסכם. אבל זה מותר, זה תואם את הקו של אובאמה.

האבסורד בסיפור ההסכם - שגם תומכיו מדברים על חוריו - הוא שישראל היא זו המוצגת באמריקה כ"ילד הרע" שצריך לקרוא אותו לסדר. אבל רגע: מי, להוציא קומץ פרשנים, קבע בכלל שאמריקה מדברת בסוגיה האיראנית בקול אחד? אמריקה זה כמובן הממשל, אבל אמריקה זה גם הקונגרס וגם דעת הקהל. ושם יש רבים המודאגים מההסכם לא רק למען ישראל, אלא גם למען אמריקה, ולמען הערכים המשותפים לשתי המדינות.

ירושלים לא צריכה להתבייש בהתנהלותה נגד ההסכם. זוהי חובתה הלאומית. קשה להגיד שנתניהו הסתיר את מדיניותו בנושא האיראני במערכת הבחירות. בין השאר, בגללה גם נבחר.

הטענות נגד ישראל מחזירות אותנו ללילה שבין 29 ל־30 בספטמבר 1938, שבו נחתם הסכם מינכן שאילץ את צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים. זה נגמר במלחה"ע השנייה, אך לפניה בפירוק צ'כוסלובקיה. נניח לרגע שלממשלה בפראג היתה אז האופציה למחות בפרלמנט הבריטי ולהביא לביטול ההסכם. האם היתה יושבת בחיבוק ידיים? או שאולי הצ'כים היו מאמצים את שיטת קרי, ג'יי סטריט והפרשנים ויוצאים במחולות ברחובות פראג ושולחים פרחים לצ'מברלין?

כמה דמיון בין מינכן לווינה: גם אז סירבו להכיר ברשע של הנאציזם כמו שהיום מעדיפים להתעלם מרשע החומייניזם. גם אז, כמו היום, בחרו בפייסנות וקיוו לטוב. גם אז היו אלה צרפת ובריטניה שהבטיחו לערוב לגבולות החדשים באירופה, בדיוק כמו שהיום המעצמות ערבות לביטחון הגרעין האיראני. ואחרי זה, יש המופתעים שירושלים מסרבת לתת לממשל גם את הלחי השנייה? באמת שערורייה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו