אין בדו"ח סיבה לשמוח

שישו ושמחו שרי ישראל, באתרי חדשות הם צוטטו אתמול כמי שמחבקים - לא פחות ולא יותר - את הדו"ח של הוועדה בראשות יוחנן לוקר. מה הם מחבקים? בדיחה עצובה, שלנוכח הגדלת האיומים על ישראל מקרוב ומרחוק הם מציעים לקצר את השירות הצבאי לשנתיים. זה רציני? שמונה חודשי אימון והכשרה (ללא־קצינים) ו־16 חודשי תנובה, תפוקה, בלבד?

בימים כתיקונם רוממות הפטריוטיות והדאגה לביטחון הלאומי בפיהם. עכשיו הם מצאו צידוק מלאכותי לצמצום תקציב הביטחון, ורווח להם, אפשר לקחת את הכסף מצה"ל, מין "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי".

אין עודפי השקעה בביטחון הלאומי - שבדרך כלל תורם דיבידנד רב ערך למשק האזרחי. אך אילו היה ממש בטענה כי הצבא בזבזני - ואין ספק כי יש לו פינות כאלה - הדרישה האחראית אינה לצמצם את תקציב הביטחון, אלא לקבוע בתוכו סדרי עדיפות חדשים בהתאם לתנאים המשתנים בזירה. אולי יותר סייבר ופחות תותחים, יותר מטוסים ופחות כיפת ברזל, ואפשר כי גם ההפך נכון. זה דיון ראוי, והתקווה היא שמשה (בוגי) יעלון וגדי איזנקוט בוחנים אותו בהתמדה.

ישנו גם עניין הפנסיות. מה שמציע לוקר לא יעבור בבג"ץ. בוודאי לא לגבי מי שכבר משרתים. אין מדינה דמוקרטית שמחוקקת באורח רטרואקטיבי. אבל נניח שיש בעיה, מה עשו עד כה? מה אירע לקיצוצים שצה"ל כבר ביצע? הרי לפני שלוש שנים וחמש שנים ושבע שנים היו ויכוחים ונחתמו הסכמים ובירכו על המוגמר, הכיצד אפוא הבעיה ב־2015 נותרה גדולה כשהיתה, ולא מכווצת?

מה שמתרחש לעינינו אינו חזרה על הוויכוח הבראשיתי, אשר גרם ליגאל ידין להתפטר מתפקיד הרמטכ"ל עקב מחלוקת עם דוד בן־גוריון; וגם לא חזרה על המשפט של אהוד ברק בזכות צבא קטן וזריז. על זה אין מחלוקת כלל ועיקר. מה שנגלה עתה - שונה. לעיני האויב הפוטנציאלי נגלה צמצום של אימונים ומחסני ציוד ומלאי. בסופו של דבר, יש לישראל פחות מטוסים וטנקים ולוחמים וחיילי מילואים, שבלעדיהם אין אפשרות לנהל מלחמה של ממש בצפון ובדרום, ובוודאי לא בשתי החזיתות כאחת. מה גם שצה"ל הוא דו־תכליתי, בנוי לניהול שתי מלחמות, וזו סוגיה כבדה המצריכה דיון בפני עצמו.

המסקנה היא כמאמר חכמים - שרים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות וגליתם למקום מים רעים.