המאבק על ההכרעה בקונגרס רק החל

משחר ימיה של האומה האמריקנית ניצבה בלב ההוויה הפוליטית שלה האמונה שלכל בעיה יש פתרון, ושניתן לדון בסוגיות השנויות במחלוקת בצורה עניינית, תכליתית ופרגמטית וללא זיקה לאידיאולוגיה כלשהי. ביטוי מובהק לאמונה מושרשת זו אפשר למצוא גם היום בהתייחסותם של מגזרים לא מעטים בדעת הקהל ובתקשורת האמריקנית ל"הסכם וינה", המעידה על כך שהם משלימים עם רוע הגזרה.

אף שהמדובר ביריב מהפכני ורדיקלי, שדפוסי הפעולה והמיקוח שלו רחוקים שנות אור מן הדפוס האמריקני הישיר, נוטה רוב שברירי בסקרי דעת הקהל האחרונים להתייחס בכל זאת להסכם הקבע עם טהרן באותן אמות מידה של אמינות ויושרה, שלאורן מתנהלת החברה האמריקנית במרחב המשפטי, העסקי והפוליטי. הוא מעניק, אפוא, לנשיא את תמיכתו, ולו גם המסויגת.

תמונה מדאיגה לא פחות עולה מניתוח תמונת המצב הנוכחית על גבעת הקפיטול. ואכן, מתקבל הרושם שכמה סנאטורים דמוקרטים, שהיו אמורים להיות שוברי השוויון במאבק העתידי על סיכול הווטו הנשיאותי הצפוי באמצעות כינונו של גוש חוסם דו־מפלגתי, איבדו לפחות שמץ מרוח הקרב וההתלהבות שפיעמו בהם עד לא מכבר.

ואכן, התבטאויותיהם האחרונות של הסנאטורים הדמוקרטים צ'אק שומר, ג'ון טסטר, בן קארדין וכריס קונס, הנמנים עם מחנה המתנגדים להסכם, התאפיינו במידה לא מבוטלת של זהירות. זהירות זו מצביעה, לכאורה, על רתיעתם מפני מהלך הטומן בחובו את האפשרות לגרימת נזק בלתי הפיך לבית הלבן, ובה בעת גם למועמדת הוודאית כמעט לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, הילארי קלינטון.

מכל מקום, המאבק על עיצובן הסופי של עמדות הציבור והקונגרס רק החל. לא נותר אלא לקוות שבמרוצת החודשיים הקרובים תחלחל לתודעתם של הסנאטורים הדמוקרטים המתלבטים ההכרה שבמוקד סדר היום אמור לעמוד האיום, הנשקף ממעמדה החדש של איראן כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, ולא הפגיעה - קשה ככל שתהיה - בתדמיתו וביוקרתו של הנשיא האמריקני כתוצאה מהכשלת ההסכם.