החגיגות באיראן אמרו הכל

"הבאתי לעולם שלום בזמננו", כך הכריז ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין בסוף ספטמבר 1938, פחות משנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר שחתם על הסכם מינכן עם היטלר. במסגרת הסכם זה, ראוי להזכיר, הופקע חבל הסודטים מידי צ'כוסלובקיה והועבר לרשות הרייך השלישי.

מילותיו אלו של צ'מברליין, הידועות לשמצה, נחרתו היטב בספרי ההיסטוריה ומהוות עד היום דוגמה לנאיביות ולמנהיגות הדוגלת במדיניות של פיוס ושל ויתור בכל מחיר, גם כשהמציאות מוכיחה אחרת לגמרי. אז זה הסתיים במלחמת עולם שגבתה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם, ובהם

6 מיליון יהודים שנספו בשואה. אז גם הבטיחו המעצמות שהלקחים הופקו ולעולם לא עוד.

כיום, כ־75 שנה לאחר אותה טעות היסטורית שאותה ניצל היטלר עד תום כדי להשאיר אחריו אדמה חרוכה, אנו עדים להסכם נוסף הנחתם עם מדינה הקוראת בפומבי להשמדתה של מדינת ישראל, תומכת ומפעילה ארגוני טרור ברחבי העולם ובעצם מהווה איום קיומי ישיר על מדינות נוספות נוסף על ישראל. אל לנו להשלות את עצמנו - הסכם המשאיר לאיראן את התשתית הגרעינית הוא הסכם רע ומסוכן. הסכם המאפשר לאיראנים להמשיך את המחקר הגרעיני ופיתוח הצנטריפוגות, משמעותו הסכם המעביר למדינות העולם את המסר שכדאי להתמיד ולהפר את החלטות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. מסמך כזה ייזכר לדיראון עולם.

ההתעלמות מהחלטות סבא"א הוכחה כמשתלמת ביותר לאיראנים והפרס עליה הגיע בדמותה של לגיטימציה בינלאומית לתוכנית הגרעין, שנבנתה במשך שנים תוך זלזול מוחלט במדינות העולם. נקודה נוספת ולא פחות קריטית היא ההקלות בסנקציות שהסכם זה מאפשר לאיראנים. דווקא לאחר שהלחץ והדוחק הכלכלי החלו לתת את אותותיהם על משטר האייתוללות, ולאחר שהתסיסה בקרב העם האיראני שכן שואף להשתלב ולחיות ככל העמים גברה, דווקא אז הגיע המו"מ שהוליד את מסמך הוויתורים שעליו חתמו מעצמות המערב עם איראן. כמה אירוני שזה קורה רק ימים אחדים לאחר שאלפי אזרחים איראנים שרפו את דגלי "השטן הגדול", הלוא הוא ארה"ב, ואת דגלי ישראל, "השטן הקטן", וקראו שוב למחיקתה מהמפה.

נראה שלא בכדי חזינו באזרחי איראן גודשים את רחובות הערים שלשום וחוגגים את מה שהם רואים כניצחון גדול על מעצמות המערב. הם בוודאי מבינים טוב מכולם עם מי ההסכם היטיב יותר.

ארה"ב היא הידידה הטובה ביותר שלנו, אך נדמה שלא אנחנו עמדנו לנגד עיניהם של האמריקנים בזמן תהליך המו"מ. יותר מכך, הוכח מעל לכל ספק שהאמריקנים חתרו להשגת ההסכם כמעט בכל מחיר, וזאת תוך התעלמות מוחלטת מכל תמרורי האזהרה שנקרו בדרכם.

מתברר פעם נוספת שאנו חייבים לעמוד ברשות עצמנו בכל הנוגע לביטחוננו ולקיומנו באזור, שכן אף אחד אחר לא יעשה בשבילנו את העבודה. ההסכם נראה כעובדה מוגמרת ונצטרך לחשב את צעדינו מחדש. יש לנו, כמדינה סוברנית, את הזכות ואת החובה להגן על עצמנו מאלו הקמים נגדנו, ובמשימה הזו כל האפשרויות פתוחות וכל האמצעים כשרים.