שלוש סיבות להתנגד לעונש מוות למחבלים

קשה לדמיין מישהו בחברה הישראלית שלבו ובטנו לא זועקים שיש להחיל, לאלתר, מראש ובדיעבד, עונש מוות על מחבלים. מול אכזריותם של בני עוולה הרוצחים את טובי בנינו, איזו תגובה יכולה להיות הולמת יותר, וחשוב לא פחות – מרתיעה יותר, מאשר שן תחת שן ועין תחת עין?

בשלושה מישורים נקראים כולנו לספור עד עשר ולעצור כל הליך חקיקה שעלול להתיר את הענישה, ושלושתם כרוכים אלה באלה: המישור המעשי, המישור המוסרי ההיסטורי, והמישור הבינלאומי.

במישור המעשי לא ברור עדיין את מי בדיוק נוציא להורג. השיח הציבורי עוסק בהוצאה להורג של מחבלים. אך מי הם מחבלים? בשיחה פתוחה של חיילי מילואים ששבו משטח לבנון בשנת 2006 אמר להם האלוף אורי אדם שהם נלחמו בגבורה רבה מול הטרוריסטים. כמה מילואימניקים פנו אליו מייד בטענה שהוא מעליב אותם; לטענתם, הם לא נלחמו בטרוריסטים אלא בלוחמים. אלפי לוחמי חיזבאללה, לובשי מדים ומאומנים כהלכה, הנלחמים בעזות נפש מול חיילי צה"ל, האם מצויים הם בקטיגוריה שנקראת "מחבלים"?

אפשר, כמובן, לומר שמדובר רק במחבלים שהם רוצחים, או בלשון השיח הציבורי: מחבלים שיש להם דם על הידיים. אלא שעיון שטחי בחשיבתו של עמנואל קאנט, מאמות הספים של המחשבה המודרנית, שולח אותנו לבדוק סוגיות ערכיות באמצעות מבחן הכוונה, לא מבחן התוצאה. מבחן כזה מגלה מהר מאד שמחבל שאין לו דם על הידיים, לעומת אחד שיש לו, הוא זה שהחטיא. וכלום יש בה בהחמצה טכנית כדי לפטור מישהו מן העונש? זה שדייק יוצא להורג וזה שפספס יצא בעונש קל יותר? יוצא איפוא שעלינו להוציא להורג את כל המחבלים, אלו שהצליחו ואלו שלא. השאלה המעשית כיצד לבצע זאת מובילה מייד לשאלה ערכית, במיוחד אצל עם שהזיכרון הקולקטיבי שלו מצוי במקומות שבהם היה מי שניסה לפתור סוגיות טכניות של הרג אנשים בכמויות מאתגרות.

במישור המוסרי ההיסטורי אל לנו להתעלם מן התקופה שבה קנינו את עצמאותנו המדינית ואת חיינו כעם חופשי בארצנו באמצעות פעילות אשר בצדק הגדרנו אותה כמעשיהם של לוחמי חופש. אלא שכנגד הצדק שלנו ישנם אחרים בעולם, אשר כינו פעילות זו בשם "טרור". ובכלל, ההבדל בין שני המושגים הללו משתנה ממקום למקום, מתקופה לתקופה, ואותם אנשים עצמם שקודם כונו רבי מרצחים זכו, עם השנים, להחשב ללוחמי חופש. אין צורך להרחיק לכת עד נלסון מנדלה, שראשי מדינת ישראל התעקשו להשתתף בלוויה שבה הוא נקבר כמופת לשחרור ושוויון ופרק אלים נמחק מעברו האישי; הרי ראש ממשלת ישראל (לא רק יצחק רבין, גם בנימין נתניהו) לחץ בחום את ידו של יאסר ערפת, שקודם לכן נחשב למספר אחת בקרב בעלי הידיים המגואלות בדם. מי, איפוא, ערב לכך, שבמסגרת החוק החדש לא נוציא להורג את מי שאנו, כציבור, עתידים לשנות את דעתנו ולנקות, למען העתיד, מן הרצח שאותו הנהיג?...

במישור הבינלאומי, ממש בדרך מקרה, השתתפתי בחודש שעבר בסדנת מחקר שארגנה אוניברסיטת לאמאר בטקסס, ובה הוצגה מפת העולם על פי שיעור ההוצאות להורג. לבד מן המקרה האמריקאי, המצוי כיום בעיצומו של דיון פומבי נוקב, המדינות הנגועות בעונש מוות הן בדיוק אותן מדינות שלא היינו חפצים להימצא בחברתן. בסדנת המחקר שמעתי מנציגי האקדמיה באירופה, שבדרך כלל אינם מחפשים סיבות להרעיף עלינו שבחים, כיצד שומרת מדינת ישראל על טוהר מידות במצב שמדינות מעטות אי פעם נאלצו להתמודד עימו. אשר על כן, ולו גם בשם יחסי הציבור שלנו, הייתי רוצה להישאר במשפחה הנכונה בחברת העמים.

הכותב הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת אריאל בשומרון.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו