טהרן שולטת בסדר היום

המו"מ בין איראן לשש המעצמות ממשיך להתארך ולהסתבך. בפעם השלישית בתוך שבועיים החליטו שש המעצמות לדחות את מועד חתימת ההסכם הסופי בינם לבין איראן ליום שני, בצעד שמראה על הנואשות של המערב ועל רצונו המופגן מדי להגיע למעמד חתימה על הסכם סופי, בכל מחיר.

מחיר הנפט הנמוך והשפעות הסנקציות פוגעים משמעותית באיראן ומחמירים את מצבה. אך במקום להשתמש ביתרון שמספק המצב המדיני והכלכלי הנוכחי ולהגיע לשולחן המו"מ מעמדה של כוח, חוזקה וקשיחות, ממשיכות המעצמות לגלות אוזלת יד ונרפות ונכנעות לסדר היום של המשלחת האיראנית.

מאז ומתמיד הצטיינו הפרסים במיקח וממכר ובמו"מ, אך נראה שבחלומות הוורודים ביותר של ההנהגה האיראנית היא לא חשבה שהשחקן שיעמוד מולה יגלה רמה כזו של חובבנות ונאיביות. וכך, הנקודות העיקריות שעליהן יש מחלוקות מהותיות - ביטול האמברגו על מכירה ועל קנייה של נשק מאיראן, פיקוח על האתרים הצבאיים באיראן ושאלת תזמון והיקף הסרת הסנקציות על איראן - נגררות שוב ושוב למועדים שונים, כאשר הבעיות השורשיות והעיקריות נותרות על כנן.

מצד אחד, המעצמות לא מעוניינות בפתרון צבאי וחותרות להשיג את מטרתן - מניעת פיתוח גרעין צבאי - באמצעים דיפלומטיים. מצד אחר, השימוש בפועל באמצעים דיפלומטיים לא כולל טקטיקות של כפייה ואילוץ, מה שמאפשר לאיראנים לעשות מניפולציות ולהכתיב את הקצב והמניעים שלהם.

איראן ממשיכה עם הפרובוקציות. בכובע אחד היא מדברת על מו"מ ועל רצון להתקבל כחברה לגיטימית בזירה הבינלאומית, ובכובע האחר חותרת תחת יסודות המערב וממשיכה בהתבדלות ובהסתה לשנאה. כך, השבוע נערך "יום אל־קודס" הבינ"ל, וברחובות איראן צוין המאורע בשריפת דגלי ארה"ב וישראל ובאיחולי מוות להן. כמו כן, הצהיר יו"ר הפרלמנט האיראני, עלי לאריג'אני, כי "המטרה הסופית של המערב היא להחריב את האיסלאם והיא התחילה את תוכניתה עם פלשתין".

את הנשיא אובאמה, מתברר, זה לא כל כך מעניין והוא ממשיך לראות באיראן גורם מייצב ומתון, שיכול לעזור למלחמה נגד האיסלאם הקיצוני שמייצג, לדעתו, רק את "המדינה האיסלאמית". מי שהיה הראשון מנשיאי ארה"ב שכינה את איראן בשמה המלא לאחר המהפכה ("הרפובליקה האיסלאמית של איראן") ומי שהיה הראשון לשוחח ישירות עם מנהיג איראן שלאחר המהפכה - לא סביר שיזנח במהרה את שאיפותיו האידיאליסטיות והאוטופיסטיות בהתאם לאירועים המתרחשים שוב ושוב במציאות.

אובאמה, כך נדמה, מעוניין להשאיר מורשת במדיניות החוץ האמריקנית, שתיזכר בתקופתו - כל מורשת ובתנאי שאכן תהא כזו - גם אם מדובר במורשת מסוכנת לארה"ב עצמה ולעולם כולו; מורשת שתלבין את כל הפרותיה של איראן להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם; שתעשיר מחדש את קופתה של איראן ותשדרג את יכולותיה לממן ולתמוך בפעולות טרור וכזו שתאותת לכל מדינה סוררת בעולם כי משתלם ביותר להפר את החוק הבינלאומי.

בהתבסס על ההבנות שהושגו בהסכם המסגרת בלוזאן, וכל עוד מתנהל המו"מ בין איראן לשש המעצמות במעמד צד אחד בלבד, כשהמערב ממשיך להיגרר ולהציג רפיסות, עדיף לעולם כולו ששום הסכם לא ייצא לאור.