הניצים האיראנים מפחדים מההיסטוריה

סביר שרובכם לא שמעתם על הכפר האיראני שבו נחתם ב־1828 הסכם בין איראן לרוסיה, ושעומד להיות להיט בתקשורת האיראנית, כמו גם בעימותים הפנימיים בין הנשיא רוחאני ותומכיו לבין משמרות המהפכה והגורמים השמרניים באיראן. הכל יתמקדו בשאלה: האם ההסכם המתגבש עם שש מעצמות המערב הוא הסכם כניעה נוסח הכפר המדובר, טורקמנצ'אי, או שמא מדובר בהסכם המעניק לארצם יתרונות של ממש.

ההיסטוריה הכתובה היא סיפור ארוך של מלחמות והסכמים, שלהם שתי גישות: זו של הניצים וזו של היונים. הניצים תומכים בהסכמים בתנאי שיקבלו את כל מאווייהם. הסכמים כאלה קשה להשיג, וגם כשהם נחתמים, הם הופכים לבומרנג, ואז הניצים נסמכים על הסכמי עבר כושלים כאלה כדי לשלול הסכמים עתידיים.

היונים דווקא נסמכים על הסכמי עבר כדי לתמוך בהסכמים עתידיים ורואים בניצים אנשים פסימיים, בעלי נבואות שחורות שעלולות להגשים עצמן. הניצים, לעומת זאת, רואים ביונים אנשים תמימים שמוכנים להאמין לכל דבר שקר של האויב. וכך צד אחד רואה את הסיכוי והאחר את הסיכון. איזו גישה צודקת? ובכן, כדי לקבל תמונה בהירה דרוש זמן היסטורי ולא פוליטי.

המתנגדים להסכם בין איראן למעצמות בנושא הגרעין מציגים טיעונים בלתי מבוטלים. הם משתמשים בהסכם מינכן מ־1938 כדי להוכיח שאי אפשר לסמוך על איראן. תומכי ההסכם מבליטים את משמעות הזמן ואת המושג באמצעותו, ואת כוחו של הפיקוח. המתנגדים, שאינם מאמינים לצד האיראני, לא יוכלו להשיג ערובות מספיקות לכך שצד זה לא יערים על העולם, ואילו התומכים, המשוכנעים כי החלופה להסכם היא עוד עימות אלים, מבקרים את מתנגדי ההסכם על שאינם מציגים חלופה משכנעת למהלך הדיפלומטי.

באיראן מתרחש מאבק פנימי מקביל. הניצים טוענים כי מדובר בהסכם כניעה של ארצם למערב, בעוד היונים אומרים כי מדובר בהסכם שיציל את כלכלת איראן ואשר לא ימנע ממנה להשתמש בכושר הגרעיני שלה לצרכים אזרחיים. הניצים חוזרים ואומרים שמדובר בהסכם נוסח טורקמנצ'אי; היונים מתעקשים שאין כל דמיון.

 

חוזה גולסתאן

הבסיס לכל זה הוא סיפור היסטורי, סיפורם של הים הכספי, הקווקז והדרך להודו, העימות בין המדינות הגדולות והחשובות: רוסיה ואיראן. צאריה של רוסיה מוכרים לנו היטב (מפרשות אחרות): פטר הגדול, אלכסנדר הראשון, ניקולאי הראשון. מלכי איראן מוכרים פחות. כך או כך לשתי המדינות היה מכנה משותף קריטי, אויב בשם האימפריה העות'מאנית.

הקווקז וחופי הים הכספי מילאו תפקיד מרכזי בסיפור: מדובר בדרך להודו, במעבר ימי חשוב, באדמות פוריות שגודלו בהן פירות וירקות, ונמצאו בהן, בשפע, גם סוכר, ברזל ונחושת. העימותים האלימים לאורך השנים העבירו את השטחים הללו מיד ליד, במחיר של מאות אלפי הרוגים.

עימות לדוגמה היה עם עלייתה של קתרינה הגדולה לשלטון בפטרסבורג, עת הכריזה שאינה מכירה בשלטון הפרסים בקווקזים. העימות האלים לא איחר להתפתח, כשידה של איראן היתה על העליונה. רק פול, בנה של קתרינה, הצליח לשים לעימותים האלה קץ, תוך ויתור על האחיזה הרוסית בקווקז.

אל המאה ה־19 נכנסה רוסיה כמעצמה מערבית מודרנית והחליטה לחנך את בני הקווקז, ובין השאר להעניק להם את הדת הנוצרית. לאיראן התייחסו הרוסים בזלזול ניכר. ב־1801, לאחר רצח פול, עלה בנו אלכסנדר לשלטון. הוא הקים מיניסטריון חדש לענייני קווקז, שבראשו העמיד את הנסיך פאבל ציציאנוב, מקורב פרובוקטיבי, שהאמין כי אין מקום להסכמות עם המזרח - ובעיקר לא עם איראן. התוצאה: מלחמה 

(1804-1813) שסיבכה את הרוסים, כיוון שעמדו בפני חזית נוספת, קריטית יותר, אל מול נפוליאון וצבאו. האיראנים, שהתמקדו רק במלחמה נגד הרוסים, רשמו הישגים לא מעטים, עד להפסקת האש שהושגה על ידי בריטניה. ההסכם, חוזה גולסתאן, קבע כי הגבול בין רוסיה לאיראן יהיה הקו שאליו הגיעו שני הצבאות במהלך המלחמה. 

היה זה הסכם מעורפל שלא סיפק את שני הצדדים, ולמעשה הוליד סבב דרמטי הרבה יותר. חלפו כמה שנים עד שאיראן נעתרה לפתוח בשיחות עם הרוסים על סימון הגבול. היא חשה חזקה דייה, והשאה פתח עלי האמין כי במקרה של סבב מלחמה נוסף, תבוא בריטניה לעזרתו, לאחר שכרתה עימו ברית והרעיפה עליו נשק חדיש. הרוסים במקביל ביקשו לפייס. זה קרה ב־1825, לאחר שהצאר ניקולאי ירש את אלכסנדר. כדי לשם קץ לעימות סביב חוזה גולסתאן הוא העניק לשאה מיטת קריסטל כאות לרצון טוב. מנהיג איראן לא התרשם, ההנהגה המוסלמית הכריזה "ג'יהאד" ויצאה למלחמה ברוסיה (יולי 1826). ההתחלה האירה פנים לאיראן, אבל בסתיו 1827 החלה מתקפת נגד רוסית, שהביאה את הצאר לכבוש שטחים גדולים מאוד בקווקז, וכוחות הצבא הרוסי התקרבו מרחק חמישה ימי דהירה מטהרן. טורקיה הציעה לשאה את עזרתה, אך הוא היה איש של כבוד ודחה את המחווה. למעשה, השאה נכנע. הוא בחר להציל את איראן מכיבוש רוסי וחתם ב־21 בפברואר 1828 על ההסכם המדובר, הסכם טורקמנצ'אי.

ארצו נאלצה להתנצל על שהפרה את חוזה גולסתאן, הכירה בריבונות הרוסית על הקווקז (השטחים שעליהם נמצאות היום ארמניה ואזרבייג'ן) ושילמה לרוסיה פיצויים בסך 20 מיליון רובל (אל תסתכלו על שער החליפין של היום). איראן גם ויתרה על זכויות שיט בים הכספי ואיפשרה לאזרחים רוסים 

לחיות באיראן במעמד מיוחד, כשהם זוכים להגנת הקונסולים הרוסים.

באיראן התקשו לקבל את ההסכם, ובפברואר 1829 התנפל המון זועם על שגרירות רוסיה בטהרן וטבח כמעט בכל מי שמצא שם. בין הנרצחים היה גם שגריר רוסיה באיראן, אלכסנדר גריבויידוב, ממנסחי הסכם טורקמנצ'אי.

187 שנים אחרי, ומשמרות המהפכה משתמשים בהסכם ההוא כדי לגנות את רוחאני ואת שר החוץ האיראני מוחמד זריף, בשל נכונות השניים לעשות ויתורים למערב. גם בימין האמריקני תמצאו מתנגדים להסכם, בגלל ויתורים. אבל העובדה שבעבר היו הסכמי כניעה או כאלה שלא מומשו, אינה יכולה להצדיק את ההתנגדות לכל הסכם שהוא. אם ברצונך לדרוש מהצד האחר ויתורים, גם הצד שלך צריך לוותר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו