צוק איתן הצליח, גם שנה אחרי

מבצע צוק איתן היה, כנראה, הראשון בתולדות המלחמות שהתנהל תחת פיקוד משותף של קצינים קרביים ועורכי דין כדי לעמוד בדרישות החוק הבינלאומי. זו סיבה לגאווה עצמית, אבל אין בה תועלת מדינית. האנטישמים מתעלמים מהעובדות. אפילו שבועון הגון כ"אקונומיסט" כתב השבוע כי שיעור ההרוגים בין ישראל לבין הפלשתינים היה 1,462:6. כאילו חיי חיילי צה"ל הפקר ואין למנותם, וכאילו בין הפלשתינים לא היו הרוגים שהם מחבלים. זה הגורל היהודי, וחובתה של ישראל לריב עם העולם כדי להביא את האמת לכל פינה על פני כדור הארץ.

אך הדיון במהותו הוא פנימי. חמאס רצח שלושה נערים, וישראל הרחיקה לכת בנכונותה להבליג. היא רצתה להימנע מקרבות ובכך היתה גם חוסכת מעזה את מנת העונש הראויה, ולא רק בתחילת הסיבוב נהגה כך אלא גם ביום השמיני לקרבות. היא היתה יחידה להסכים להפסקת האש שהציעה מצרים. ראוי להזכיר זאת ללא הרף לכל הסלפנים מבית ומחוץ.

ולהזכיר גם את המחלוקת הרועמת בין בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון לבין עמיתיהם אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. היא מחלוקת לשם שמיים בין מי שמבין את מגבלות הכוח לבין מי שמייחל לניצחון מהדהד "כמו בסרטים".

אין גם טעם במבצעים שיפתרו את כל הבעיות. נתניהו ויעלון, כמו אהוד ברק וגבי אשכנזי לפניהם, הבינו את מה שאינו מצטלם היטב בטלוויזיה - שמבצעים כאלה לא מסתיימים בתבוסה מוחצת של האויב. הם ניצחונות־ביניים, שנועדו להשיג רגיעה זמנית ארוכה ככל האפשר אלא אם כובשים את עזה.

במלחמת לבנון השנייה היו לישראל נפגעים שלא לצורך. בצוק איתן ובעופרת יצוקה לא היתה ברירה. אלמלא נהגו נתניהו ויעלון באיפוק, היה שיעורם גבוה יותר בלי לשפר את התוצאה. בפועל לא תיתכן (בלי כיבוש) תוצאה טובה מזו.

הוכחה לכך הוא המאמץ העליון שעושים ראשי חמאס־עזה (עד כה) למנוע ירי רקטות של קיצונים לעבר ישראל. הם ממקדים (זמנית) את יצר תוקפנותם לצד דאעש נגד צבא מצרים בסיני, והם יודעים מדוע.

המבקרים מסרבים להשתכנע. אך אם יתברר כי חמאס דן עם ישראל על כינון "הודנא" - הפוגה מקרבות - לחמש שנים אפשר שגם הם ישתכנעו שעופרת יצוקה וצוק איתן היו סיפור הצלחה צה"לי כפול.