מבחינה כלכלית גוש היורו יכול לשרוד גם בלי יוון (למרות הסיכון). אלא שלטרגדיה היוונית שלנו יש לא רק מרכיבים כלכליים - אלא גם מרכיבים סימבוליים ופוליטיים.
אירופה, שבעת כישלונות גדולים בעת האחרונה (הגירה, דאעש), תצרף לרשימה - אם יחליטו היוונים במשאל העם ביום ראשון להגיד לא להסכם - כישלון קולוסאלי נוסף: לתקדים היווני יכולות להיות השלכות חמורות על מדינות נוספות באיחוד, הסובלות מקשיים כלכליים (לא חסר). אם יהיה תקדים יווני - הוא עלול להפוך למחלה מידבקת של אירופה.
ויש גם דבר מסוכן לא פחות: הפוטנציאל הלאומני הקיים ביוון עלול לפרוץ החוצה ולהשפיע, מן הסתם, על אירופה כולה. הגירה, טרור ואי יציבות כלכלית הם לא בדיוק נוסחה המבריחה את מצביעי הימין הקיצוני, ויוון עלולה להוביל גל מסוכן.
יוון חייבת לבוא בטענות קודם כל לעצמה. בחמש השנים האחרונות הוזרמו לקופותיה, בדרכים שונות, 300 מיליארד יורו. אי אפשר להגיד שאירופה לא ניסתה לעזור ליוון ובאותה הזדמנות גם לעזור לעצמה. אלא שהסיפור היווני כבר מזמן גלש מעמודי הכלכלה והפך לסיפור פוליטי, ובעיקר לסיפור של גאווה לאומית.
משום מה אירופה, שניסתה לעזור, נתפסת על ידי היוונים כמבקשת לכפות את דעתה ואת מדיניותה. לטקס ההשפלה שחש היום כל אזרח יווני יכולות להיות השלכות חמורות על עתידה הפוליטי של יוון מחר. ובחזרה לאיום הלאומני: לאומנים תמיד היו ביוון, כמו החלום על השליטה בבלקנים. הדבר האחרון שאירופה צריכה היום זוהי התעוררות לאומנית ביוון, והפוטנציאל קיים. למבקשים להרגיע ולהזכיר כי השמאל הקיצוני שולט במדינה, נזכיר רק עד כמה קטן המרחק בין ימין קיצוני לשמאל קיצוני.
יכול להיות שבברלין החליטו להמר על כל הקופה ומסבירים פתאום כי יציאה של יוון מהאיחוד (GREXIT) אינה נוראה. אלא שדווקא גרמניה, שזוכרת לאן השפלה עולמית הובילה אותה, צריכה להיזהר מהשפלת יוון. "צריך לחיות את החיים כמשחק", אמר אפלטון. ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, בחר לשחק משחק מסוכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו