ארה"ב: מדיניות חוץ במשבר

מדיניות החוץ האמריקנית נמצאת במשבר - על כך מסכימים פרשנים, מומחים ומרבית הפוליטיקאים. הוויכוח הוא לגבי עומקו של המשבר, סיבותיו והשלכותיו על עתיד ארה"ב. מתוך זאת מותר להניח כי בניגוד לרוב מערכות הבחירות בארה"ב בשנים האחרונות, שבהן נושאי חוץ שיחקו תפקיד מינורי יחסית, בקמפיין 2016 תופנה תשומת הלב במידה רבה לענייני חוץ וביטחון.

אחד הנושאים שבוודאי יצוף ויעלה שוב ושוב בנאומיהם של המועמדים השונים הוא העימות ההולך ומחריף עם רוסיה על רקע האירועים באוקראינה והאיומים הרוסיים על המדינות הסמוכות לגבולותיהן, והיעדר מדיניות אמריקנית ברורה בהקשר זה. גם בעניין סין קשה להצביע על מדיניות עקבית מצד ארה"ב; אמנם הנשיא הודיע לפני כמה שנים על "הסבת הציר" מהמזרח התיכון למזרח הרחוק, אך זה מתבטא בעיקר בהרפיית היתדות במזרח התיכון, בלי לחזקן באופן משמעותי בצד השני של הגלובוס. סין, כמובן, אינה טומנת את ידה בצלחת, ולא רק שהיא מעצימה במהירות את כושרה הצבאי מול הכוחות האמריקניים באזור, אלא שהיא גם נוקטת צעדים מעשיים להרחבת חדירתה הכלכלית, ובעקבות זאת גם הפוליטית, למזרח התיכון.

ברם, המבוכה והביקורת העיקריות בנושא מדיניות החוץ האמריקנית קשורות במתרחש באזורנו דווקא. מחדל "הקו האדום" המתאדה בסוריה, התפשטות דאעש, הכישלונות בעיראק ובלוב, האטימות לגבי מה שנקרא פעם "האביב הערבי" - כל אלה יצרו בחלק גדול מהציבור האמריקני והבינלאומי תחושת אובדן דרך לגבי מי שנחזתה, ועודנה נחזית, כמנהיגת העולם החופשי וכמעצמת־העל הבלבדית. התפוגגות האפקטיביות של מדיניות החוץ האמריקנית לא החלה אמנם עם אובאמה - קדמו לכך טעויותיהם של הנשיאים קלינטון ובעיקר ג'ורג' וו. בוש - אך השקפת העולם ולעיתים חוסר המקצועיות שהוא ועוזריו הביאו עימם לוושינגטון, הפכו בעיני משקיפים רבים את המדרון החלקלק מבחינה זאת לחלקלק עוד יותר.

נטיית הממשל להגיב על משברים לאחר מעשה, במקום לנהל מדיניות בעלת מגמות אסטרטגיות ברורות; האמונה הדמיונית ש"כוח רך" יכול תמיד לבוא במקום "הכוח הנוקשה"; הסיסמה "להוביל מאחור" והודאתו של הנשיא בכך שאין לארה"ב אסטרטגיה במלחמה נגד דאעש; וכן דבריו ש"משימתו הראשונה", ואולי היחידה, היא לדאוג לשלומה של אמריקה ולא לשלום העולם (אמירה שנודף ממנה טעם חריף של בדלנות) - כל אלו הם ביטויים מוחשיים לדרכו של הממשל במדיניות החוץ.

גם הניסיון המופגן, המעין אידיאולוגי, של הנשיא "לפתוח דף חדש עם העולם המוסלמי והערבי" - וכפי שהתברר, בעיקר על חשבון בעלות בריתה המסורתיות של אמריקה במזרח התיכון - הוא סימן המצביע על מה שמוגדר בידי רבים כחוסר מדיניות ובלבול ופגיעה במנהיגותה של אמריקה. התפנית הזאת מתבטאת גם בחיזורים האמריקניים אחרי איראן, החותרת להשגת נשק גרעיני המסכן את האזור והשואפת להגמוניה אזורית, נוסף על, לפי דו"חות המודיעין האמריקניים, פעילותה בתחום הטרור.

האמירה "איננו רוצים עוד להיות השוטר של העולם" אכן מאפיינת רבדים נרחבים בחברה האמריקנית, הן משמאל והן מימין (למשל, הסנאטור הרפובליקני רנד פול, שמתמודד על מועמדות מפלגתו לתפקיד הנשיא), אך רבדים אחרים, ולפעמים אותם רבדים, גם אינם משתוקקים לחזות בשקיעתה של אמריקה לדרגת מעצמה מסוג ב'. לנשיא הבא מצפה, אפוא, משימה במימדים היסטוריים, כיצד להשתית את מדיניות החוץ של ארצו על יסודות ההולמים את המתרחש בעולם האמיתי ולא הדמיוני, ולהמחיש לעמו שלו ולעולם שהשמירה על מעמדה הבכיר והייחודי של ארה"ב הוא בראש ובראשונה אינטרס אמריקני, שכן בהיעדר "שוטר" עולמי, עלולה גם ארה"ב ליפול קורבן לאנרכיה ולאי־היציבות ההולכות ומתפשטות ברחבי תבל. וזה, חרף חילוקי דעות מזדמנים ומטרידים, גם האינטרס הישראלי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו