האהבה ניצחה

כשההיסטוריה מתרחשת, היא מורגשת גם בפרטים הקטנים. השירים שמנוגנים ברדיו, שיחות ארעיות במסדרונות, תמונה שהספקת לשכוח שצצה משום מקום. פתאום בעליות לירושלים יש יותר מכוניות עם צעיפים אדומים משתלשלים מהחלונות מאשר כלי רכב שעומדים בצד הדרך, אלו שנכנעו לחום ולא סחבו בעלייה. פתאום הפקקים לא כאלה מייאשים. פתאום המחסור בחנייה בארנה זה משהו שאפשר להכיל אותו. כי מתרחשת היסטוריה, וכשהיא באה לבקר, הדאגות הקטנות זזות הצידה.

הקהל הירושלמי ידוע בחיבתו לאיחורים אופנתיים. רק מעטים הרשו לעצמם את הלוקסוס הזה אתמול. חיים, שהגיע עם בתו אלה, הספיק לבקר לפני כן באולם מלחה הישן. "הרגשתי צורך לגעת שוב באבנים ולבקש מהן סליחה שלא הספקנו להביא את היום הזה מוקדם יותר", אמר.

והדמעות, הן בכל מקום. רוב האוהדים, שכמעט באופן מוחלט לא רוו נחת, שחיו תמיד בתחושה ששום דבר לא יכול ללכת לטובתם, לא הצליחו להסתיר את ההתרגשות האדירה. את היומרנות ואת הזחיחות אפשר לקבור עמוק בפנים, את הרגש לא.

לאורך כל העונה נראתה הארנה כמו איצטדיון ענק, מרוחק ומנוכר עם אקוסטיקה בעייתית. אתמול היא התחפשה לנסיכה אדומה שמספקת חשמל לכל דורש. התפאורה של אוהדי הפועל החמיאה לגודל שלה.

האוהדים העלו מהאוב את שירי האהבה לעדי גורדון ולפפי תורגמן. לרפרטואר הצטרף שיר חדש: "מכבי שלום, איך זה לראות את הגמר בסלון?"

סל עצמי משלוש, ראיתם פעם אחד כזה? תנו להפועל ירושלים מאני טיים ומעמד מכריע, והיא כמעט תסדר אחד כזה.

במחצית התגנבה לארנה דאגה. התסריטים רצים בראש, הנה הדלי מתמלא ועוד רגע בועטים בו בוולה לחיבורים. בסוף הדלי התמלא במים קרים ונשפך על הקרחת של דני פרנקו. המרענן הרשמי.

אורי אלון עשה את מה שאף מרגל אטום, אוליגרך לרגע או פילנטרופ הזוי לא הצליחו. הסיבה פשוטה - הוא בא מאהבה. אתמול, 25 ביוני 2015, האהבה, סוף סוף, ניצחה.