לעזור להם לעזור לנו
ברשת מסתובבים לא מעט סרטונים שבהם כמה דוברים פלשתינים חוזרים על המשפט "אנחנו אוהבים את המוות כמו שהישראלים אוהבים את החיים". אני נזכר בסרטונים הללו כי עכשיו יש אצלנו ויכוח קשה אם להאכיל בכפייה אסירים ביטחוניים שובתי רעב. האסירים מתנגדים לכך ואליהם מצטרפים רופאים, שטוענים שהזנה בכפייה היא אכזרית ומנוגדת לאתיקה כלשהי.
זהו ויכוח מופרך, כמעט מופרע. מדובר במחבלים, אנטישמים, גזענים אלימים, שנוסף על תשוקתם לרצוח יהודים רק כי הם יהודים, מתעקשים להפוך עצמם לשאהידים. השאלה הראויה לדיון היא באיזו סמכות אנחנו מנסים למנוע מהם להגשים את חלומם.
מדובר באנשים בוגרים שזכותם לקבוע בעצמם את גורלם, כך שאם הם מחליטים להרוג את עצמם - זו זכותם המלאה. הם אדונים לגופם ולא צריך להיות הבדל בינם לבין חולה סופני בשווייץ שהחליט שאין עוד טעם לחייו. למה שלא נספק להם איכות חיים שוויצרית?
הפרשה הזו מזכירה לי את ניקו, תושב כפר ברומניה, שטייל ביער וראה את שכנו, מיכאיל, קשור בחבל בבטנו לעץ.
שאל ניקו: "מי קשר אותך?"
ענה מיכאיל: "קשרתי את עצמי".
שאל ניקו: "למה?"
ענה מיכאיל: "נמאס לי מהחיים, אני רוצה להתאבד".
אמר ניקו: "בשביל להתאבד אתה צריך לקשור את החבל לא באזור הבטן אלא לצוואר".
ענה מיכאיל: "אני יודע אבל ניסיתי לקשור את החבל לצוואר ולא הצלחתי לנשום".
שמע קולנו
אני מניח שבירושלים מעודדים מאוד בעקבות הידיעה שארה"ב האזינה לטלפונים של שלושה נשיאים צרפתים. כי הנה, מתברר שאובאמה דווקא מקשיב למנהיגים מהצד השני של הכדור.
מהנעשה בחזית
גם השבוע נמשכה אצלנו מה שמכנים מלחמת התרבות. זהו כינוי משונה כי כדי שתתקיים מלחמת תרבות, חייב שיתקיים כאן תנאי מוקדם ובו יהיו כאן אנשי תרבות. במציאות, יש אצלנו אנשים שעוסקים במה שמקובל לראות כעיסוקים תרבותיים. יש אנשים שיש להם איזו הילה של תהילת עבר לא מנומקת, ויש גם אינטלקטואלים מהסוג של דוגמניות ודוגמנים שמקבלים תפקידים בסדרות טלוויזיה, ויש גם אנשים שעל כרטיס הביקור שלהם מופיעה המילה "במאי" או "תסריטאי" ויש אף כאלה שפעם באמת ביימו משהו, או שכתבו תסריט ושלחו אותו למישהו שעל פי השמועות נחשב למפיק. אז יש משהו שבשעת הדחק אפשר לראות בו חגיגה תרבותית. אבל תרבות? נו, באמת.
מה יש לנו במקום זאת? יש עסקני תרבות שמקבלים משכורות מהציבור, לעיתים בגובה של מי שמנהלים זיכיון לשאוב גז, לפעמים גם הבעל וגם האישה יושבים על התקציב הציבורי ומדי פעם עולים על במה, שמים על הפרצוף מסיכה של הבעת שביעות רצון עצמית שאין לה גבול, ואז פולטים איזו קללה גסה כלפי מי שאינו משלהם, ומייד אחר כך שמים על הפרצוף הבעה של "הכנסתי להם", ובתוך שניות מציפה את ראשם המחשבה איך בבוקר שלמחרת, בבית הקפה האופנתי, כולם יגידו "היית גדול" ואיזה פפראצי יצלם אותם ("בפרופיל השמאלי, הטוב"). בכל מקרה, בעניין הוויכוח הכאילו תרבותי ראוי ללמוד ממעשה המובא בכרך הראשון של כתביו של ר' אלתר דרויאנוב.
"היה ויכוח חריף בין אב לבן. נתלהב האב ואמר: לשעבר (בעבר) היו הבחורים מלאים יראת־שמיים ודרך־ארץ ואילו הבחורים של עכשיו כולם חצופים ומופקרים.
"שמעה הסבתא את הוויכוח, נענתה ואמרה: היפך הדברים: לשעבר היו הבחורים חצופים ומופקרים והבחורים של עכשיו כולם צדיקים וחסידים... הנה, לפני חמישים שנה, מנוחה לא היתה לי מאת הבחורים, ואילו עכשיו אפילו אחד מהם אינו פוגע בי".
כל הדרכים מובילות לחדרה
השבוע פורסמה ידיעה המביעה דאגה לנוכח התמעטות אוכלוסיית הקרנפים באפריקה. אפשר להתנחם בכך שאצלנו נרשמה דווקא עלייה באוכלוסייה זו, באולמות שבהם נערכו האסיפות של "אנשי הרוח".
ביום שישי שעבר טענה גילה אלמגור שהשחקנים "מכתתים רגליים" במשך שנים כדי להביא את התרבות לפריפריה. וככה, במשפט אחד, היא הוציאה החוצה את כל ההתנשאות: יש אנשים שכדי להגיע אליהם צריך "לכתת רגליים", כאילו המדינה כולה לא מרוצפת במחלפים ובכבישים מהירים. בישראל, שמימדיה צנועים למדי, הפריפריה נמצאת לא אחת פחות מחצי שעה נסיעה באוטובוס מתל אביב.
צריך לבלות לא יותר משעתיים באוטו כדי לעצור בגבול הצפוני. כדי להגיע מתל אביב לרמלה, למשל, די בנסיעה של רבע שעה. והנסיעה לחדרה ולאור עקיבא (בשתיהן יש אולמות נאים) לוקחת פחות משעה באוטובוס, ככה שבמקום לכתת את הרגליים אפשר לנסוע באוטובוס או ברכבת.
סביר להניח שבפריפריה יעריכו את אותה תרבות לא פחות, גם אם השחקנים לא ילכו ברגל אלא ייסעו בכלי רכב ממונע (ראוי לציין בהקשר זה כי משרד התחבורה הודיע השבוע כי בקרוב תיאסר נסיעה בכבישים בעגלה רתומה לחמור או לסוס, אבל בהודעת המשרד לא נאמר דבר על עגלה שאליה יהיה רתום קרנף). ואגב, לא עושים להם טובה. הם משלמים על הכרטיס ובשקלים טובים, ממש כמו בתל אביב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו