כישראלים אנו מצפים שהעולם, ובראשו ארה"ב, יבין את הבעיות הקשות שמולן אנו ניצבים. לנו, החיים במזרח התיכון, ברור שהוא משתנה לרעה, כאשר מדינות מעבר לגדר הגבול מתמוטטות ובמרחק מה מאיתנו ארגון המדינה האיסלאמית משתלט על אזורים רחבים, תוך שימוש באמצעים אכזריים ביותר. אבל, לאמיתו של דבר, יש היום בעולם כמה בעיות לא פחות חמורות, ויש שיאמרו אף חריפות יותר, המאפילות על בעיות המזרח התיכון או לפחות מעמידות אותן בפרופורציה נכונה יותר. חשוב לישראל להבין שזה המצב ושהתפיסה השונה של התפתחות האיומים בעולם וחשיבותם מביאה לסדר עדיפויות חדש.
חשוב להדגיש כי אי אפשר להבין את המערב, וארה"ב בראשו, בלא להכיר את תחושת התסכול הנוראית בגין ההשקעה הגדולה בדמים לעומת התוצאה הגרועה בעיראק ובאפגניסטן. תחושת הכישלון במזרח התיכון מחד והבעיות הקשות מחוץ לו מאידך, הן הבסיס לפער ההולך ונוצר בין ישראל לעולם הרלוונטי לה, קרי המערב בהובלת ארה"ב.
באומרי "בעיות קשות" איני מתכוון לבעיית השינוי האקלימי, ואפילו לא לשאלת ההגירה למדינות העשירות - שעבור אירופה זאת הבעיה מספר אחת היום. כוונתי היא לבעיות אמת הנוגעות לביטחון הלאומי והבינלאומי, בעיות המחייבות טיפול מעשי של ארה"ב ואירופה (שבלא ארה"ב אפשרויותיה הצבאיות דלות). כך למשל, בראייה של אירופה וארה"ב, ההתנהגות של רוסיה מעוררת חששות כבדים ביותר. ההודעה האמריקנית כי הם שוקלים פריסת כוחות רחבה במדינות הבלטיות ומזרח אירופה, מדינות שהיו בשליטת ברית המועצות עד התמוטטותה, מצביעה על עוצמת הדאגה בוושינגטון ועד כמה ארה"ב מוכנה לפעול כדי להרתיע את מוסקבה.
הדאגה החלה עוד לפני השתלטות רוסיה על חצי האי קרים ומעורבותה בלחימה במזרח אוקראינה, אבל שני המהלכים הללו הבהירו לארה"ב כי מדובר במקבל החלטות רוסי שאין לצפות את מהלכיו, וכי הוא מוכן לקחת סיכונים גדולים מאוד באזורים חיוניים לארה"ב ולבעלות בריתה.
יש לזכור כי אמנם רוסיה אינה כ"ברית המועצות" מבחינת כוחה הצבאי, אבל היא עדיין מעצמת הגרעין הגדולה בעולם וגם כוחה הקונבנציונלי אינו קטן. היא אולי "מעצמה אזורית" בלבד, על פי דברי נשיא ארה"ב ברק אובאמה, אבל היא מעצמה גרעינית בעלת זכויות וחלומות של מעצמה גדולה. כך, בין השאר, היא חברת מועצת הביטחון, כחלק מהכרה בזכויותיה מהעבר, והיא בעלת אינטרסים רחבים של מעצמה, המנסה לשמר את כוחה בהווה, בסוריה למשל.
כתגובה להצהרה האמריקנית הודיע הנשיא ולדימיר פוטין על השקעה ב־40 טילים גרעיניים בין־יבשתיים חדשים. נכון שמדובר בשדרוג של צי ענק אך ישן יחסית, ובכל זאת התגובה היתה של מעצמה ולא של מדינה דועכת. איך מטפלים ביריב העיקש והבעייתי ממוסקבה? יריב המסרב לקבל את הדירוג הנחות שמקצים לו במערב כמדינה סוג ב'? לאיש אין תשובה טובה. נושא זה מדאיג מאוד את אירופה ורבים בארה"ב, לא פחות וכנראה יותר מאשר התמוטטות עיראק, עם כל הכבוד לדאעש.
איום ממשי מרחוק
ובצד אחר של העולם, בצידו המזרחי של האוקיינוס השקט, רחוק מחופיה המערביים של ארה"ב, בים סין הדרומי, מתפתח מוקד מתיחות קשה אולי יותר. אם רוסיה מנסה לשמר את מעמדה כמעצמה - אף שאולי לדעת רבים בעולם היא כבר אינה כזאת - הרי סין רוצה להבהיר את מעמדה העולה, ועל עליית כוחה אין עוררין.
היא מתחזקת כלכלית, טכנולוגית וצבאית, והיא רוצה שכולם יכירו בכך וייתנו לה את הכבוד הראוי למי שרואה עצמה כמעצמה מרכזית בעולם. היא רוצה שיאפשרו לה להרחיב את מקומה תחת השמש, במובן המעשי והגיאוגרפי של המילה, מעבר למה שהיה מקובל בעת שהיתה חלשה הרבה יותר.
סין רוצה שיכירו בה כבעלת איים במרחב הים המזרחי והדרומי לה, במקומות הקרובים יותר ליפן, הפיליפינים, וייטנאם ובורנאו. סין אינה ממתינה עד בירור טענותיה באיזשהו פורום בינלאומי. היא משתלטת על האיים האלה למגינת ליבן של אותן מדינות ובניגוד לדעתה של ארה"ב, שלא מצליחה להניאה ממעשים אלה.
האמריקנים ובעלי בריתם גילו לפתע כי הסינים סוללים מסלולי תעופה על איים שלגביהם יש מחלוקת. באחרים
נפרסו ספינות למעין הצהרת מימוש ריבונות, ללא תיאום עם שום מדינה אחרת, כולל זאת הטוענת לבעלות על אי זה או אחר. הסינים גם ממשיכים בפיתוח צבאם ובמקרים מסוימים מראים את שבליבם בהפגנת כוח, שלכאורה אינה מופנית לשום מדינה, אך משמעויותיה ברורות.
כך למשל, הם הפגינו יכולת מעשית לפגוע עם טיל בלוויין, רמז עבה כקורת בית הבד לארה"ב, שחלק ניכר מיכולותיה מותנה בלוויינים שהיא משגרת לצרכים שונים. בה במידה הצליחו הסינים להראות כי בכוחם לשגר טילים מדויקים ביותר לעבר מטרות מרוחקות מאוד בים, באופן שמטיל צל כבד ביותר על יכולתה של ארה"ב להשתמש בעתיד בעיקר הכוח הימי שלה באזורים מרוחקים ממנה.
יכולות אלה תלויות מאוד בנושאות מטוסים גדולות המהוות את ליבו של כוח המשימה הימי, שהיה הכלי האמריקני העיקרי להפעלת כוחות הרחק מחופי ארה"ב. אם הסינים באמת יכולים לנטרל את נושאות המטוסים האמריקניות, המשמעות היא הרת גורל לגבי היכולת האמריקנית לבוא לעזרת בעלות בריתה במרחב החיכוך הימי המדובר.
האמריקנים צופים בדאגה גדולה ביותר בהתעצמות הסינית, כמו גם במעורבותה, לדבריהם, בתקיפות סייבר על ארה"ב. לכן אין פלא שהמתיחות מול סין מאיימת על ארה"ב והאינטרסים שלה יותר מאלפי הפליטים ומאות אלפי ההרוגים בסוריה. לכן, מה הפלא שהנשיא אינו ממהר למלחמה בסוריה, גם אם זו השתמשה בגז ממית נגד אזרחיה?
הכל על פי הכלל הידוע והנכון כמעט תמיד: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", וזה נכון גם לגבי הבדלי הגישה בנוגע לאיראן. עבור ישראל מדובר באיום קיומי, בעוד לגבי וושינגטון זאת עוד בעיה, ולא הכי קשה מנקודת מבטם. כדאי להתרגל לעובדה שאולי ישראל תצטרך להסתדר לבד בדברים החשובים לה ופחות להסתמך על פעילותה של ארה"ב, הרואה את הדברים אחרת - באופן טבעי ולא מתוך רצון רע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו