עלי חמינאי מרגיש מספיק בטוח, ימים אחדים לפני 30 ביוני (תאריך היעד להסכם הקבע בין איראן למעצמות), כדי לשים פס על הקהילה הבינלאומית, כולל הממשל האמריקני, ולהצהיר על שלושת הלאווים של טהרן: לא להקפאת תוכנית הגרעין, לא לפיקוח בינלאומי על אתרי הגרעין, לא להסרת הסנקציות התלויות נגד איראן בשלבים (כפי שהציעו הצרפתים). במילים אחרות, חמינאי אומר לעולם: מעצמות יקרות - תקפצו לי.
ובינתיים, כמעט במקביל, מגיע מווינה דיווח של סוכנות הידיעות אי.פי הבא לספר לנו כי ארה"ב, יחד עם השותפות שלה, המנהלות את המו"מ עם איראן, מוכנות - למען הסכם - אפילו להעניק לאיראנים כורים מתקדמים וציוד גרעיני... זו אינה בדיחה.
אפשר, אולי, לדמיין את חמינאי דוחה את ההצעה הנדיבה על הסף כי האמריקנים לא מציעים לו גם טילים בליסטיים נלווים בעיסקה... אם כבר נדיבים, אז שיהיו עד הסוף.
למען האמת, כל העסק הזה עד עתה די נראה כמו בדיחה. הבעיה היא שהיא על חשבוננו. והיא גם לא מוצלחת במיוחד.
שר החוץ הצרפתי, לוראן פאביוס, נועד אתמול עם עמיתו הסעודי והבטיח לו "הסכם קשוח". הסעודים חוששים מהסכם רע לא פחות מאיתנו. אבל מי מבטיח לנו "הסכם קשוח"? הצרפתים, שתמיד מיישרים קו בסוף עם האמריקנים, שלהם הם זקוקים בנושאים בוערים ליד הבית (אוקראינה)? מי? הרוסים? הסינים? האמריקנים? הגרמנים? הבריטים? למען האמת, הכי טוב היה לסמוך על האיראנים שיטרפדו את ההסכם לבד, אבל גם ההצהרות של חמינאי ואפילו של רוחאני לפני כשבועיים לא מרתיעות אף אחד.
בנובמבר 2013 היינו, להזכירכם, ימים אחדים לפני הסכם הביניים. הייתי שם. אני זוכר כיצד המשלחות של איראן והמעצמות הדליפו פרטים על הקשיים הרבים, אלא שבסופו של דבר באמצע הלילה נולד (כמה מפתיע) הסכם הביניים. בהמשך - תסריט כמעט זהה בלוזאן בחודש מארס השנה, שם שוב ראינו אינספור בעיות, ארכה של כמה ימים, ולבסוף ב־2 באפריל קיבלנו את הסכם המסגרת.
יש להניח כי בימים הקרובים שוב נצפה ב"הצגה הכי טובה בעיר", שבסיומה צפוי לנו, להבדיל מהפעמים הקודמות, הסכם קבע עם איראן שאמורה גם להפוך לגרעינית וגם לגורם מייצב במזרח התיכון המתפורר שלנו.
חמינאי שלשום בטהרן דיבר על "קווים אדומים" של ארצו. "קווים אדומים"? מישהו יכול אולי להסביר לממשל אובאמה מה זה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו