הקושי הנפשי שמאחורי המחאה

מחאת הקהילה האתיופית היא לא קוריוז חולף, גימיק או משחק. היא זעקה אמיתית שיוצאת מן הלב של העדה כולה ומחפשת את דרכה אל לבבות ההמון. היא אמנם רוצה להגיע גם אל לבבותיהם של היחידים שהדירו אותם מדירותיהם, מנעו מהם שוויון הזדמנויות בעבודה והתייחסו אליהם בגזענות, אך יותר מכל, היא רוצה להעיר את הרוב הדומם: זה שנגעל מהיחס כלפי הקהילה האתיופית, אך מגיב בעיקר ב"לייק" בפייסבוק או מתבטא רק בשיחות בית סגורות.

כבן העדה, לאורך השנים מוכר לי יותר קול שתיקתו של הדור המבוגר על פני קול צעקות הצעירים, ואף על פי כן המשוואה ברורה לי: כדי לעורר את ההבנה של הציבור הישראלי הרחב, יש לעורר בו את הרצון להכיר את בני העדה ולהבין את הדברים שעברו עליהם עד לרגע שבו החליטו בפרץ זעם לצאת את הרחובות ולשאת את קריאתם.

לאורך שנות עבודתי כעובד סוציאלי, שמעתי רבות את השיח נע במונחים מספריים וכלכליים המנתחים ביובש את שיעור האבטלה הגבוה בקרב בני העדה, הפערים החברתיים המעמיקים ומימדי הפשיעה באזורים מסוימים, אך הנתונים הללו לא השביעו את רעבוני להבין טוב יותר את התנהגות בני העדה. החלטתי להעמיק בטראומות שהחלו עוד מהיום שבו החליטו לעלות ארצה. לצערי, המציאות מעידה עדיין על פערים עמוקים ועל התמודדות מתמשכת עם בעיות פסיכו־סוציאליות בקרב יוצאי אתיופיה. המסע ארצה היה כרוך עבור רבים מן העולים לא רק באובדן בית וקהילה, אלא גם בחוויות טראומטיות קשות מנשוא כמקרי שוד, כליאה, התעללות ואונס.

במהלך טיפול שעשיתי לאחד מבני העדה, סיפר לי בבכי קורע לב את הדברים שראה: "ראינו את אהובינו מוטלים על האדמה החמה בייסורים, ונאלצנו להשאירם מאחור ולהמשיך הלאה כדי לשרוד. ילדים ייבבו על גופות הוריהם והורים קברו את ילדיהם. זו חוויה טראומתית שתלווה אותי לשארית חיי. כל מי שהיה שם, לעולם לא יוכל לשכוח".

לטראומה של מסע העלייה הצטרפו קשיי הסתגלות לחיים בארץ, שהתעצמו על רקע תחושות אפליה וחוסר שייכות. שנים רבות לא היתה כל הכרה בחוויה הטראומטית המורכבת של יוצאי אתיופיה, ואף בקרב הקהילה עצמה ניכר חשש מחשיפה של תכנים אישיים וכאובים. בעוד רבים מבני הקהילה מוכרים לשירותי הרווחה ובריאות הנפש, מחסומי שפה ותרבות ופערים סוציו־אקונומיים היקשו על מתן סיוע מתאים ויעיל. מצאתי כי רבים מן השירותים הקיימים לא הולמים את צרכיה הייחודיים של הקהילה ואת המטען הטראומטי בעברה.

בשנים האחרונות רתם המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה שבמרכז הרפואי הרצוג את הידע והניסיון הקליני בטיפול בטראומה לפיתוח יצירתי של שירותים נגישים עבור יוצאי אתיופיה. העזרה הזו מאפשרת לרבים מבני העדה לראשונה להתמודד עם צלקות נפשיות שמשפיעות עליהם עמוקות ואין להם הכלים לתת להן מזור.

צלקות אלו אינן קוריוז חולף, גימיק או משחק. הן קריאה שראוי להקשיב לה. בפרט, אם החברה הישראלית רוצה להשקיט את הזעם ולהכיר באמת את הפסיפס העשיר והייחודי שמרכיב אותה.

הכותב הוא עובד סוציאלי מהמרכז הישראלי לפסיכו־טראומה שבמרכז הרפואי הרצוג בירושליםטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו