ההסכם שאליו הגיעו הצדדים ונועד להציל את רשת מגה, הוא בסופו של דבר הצלחה של המחאה החברתית. ישראל 2015 השתנתה. הציבור לא מוכן עוד ללכת לרשתות הגדולות שבנו על גבו מודלים שונים של תמחור. איום של חוסר תחרות ושולי רווח עצומים. זה לא פלא שרשת רמי לוי, ודומותיה, גרפו חלק ניכר מההצלחה.
הן ידעו בלי לפרסם ולספר סיפורי מעשיות לתת מחירים נמוכים. רשת מגה, על שלל תתי הרשתות והרשתות האחיות שלה, הייתה מבולבלת וניהלה קרב מאסף. היא התדרדרה לתסבוכת פיננסית, גם בגלל הררי ההטבות שיש לעובדי הרשת. ההטבות ניתנו בעידן שבו הציבור הסכים לשלם את המחירים הגבוהים והתקופה הזאת נגמרה.
ההישג של עובדי הרשת, שיקבלו שליש מהבעלות, יכול להיות מרשים והדבר עוד ייבחן במבחן הזמן. לא בטוח שזו תהיה בשורה לעובדים. שרידותה של רשת מגה תלויה בראש ובראשונה בטעמו של הציבור. אם העובדים וההנהלה ישנסו מותניים ויחזרו להתחרות, מחוזקים על ליבו של הצרכן, כולנו נרוויח יותר - תחרות ומחירים יותר שפויים. זו תמיד צריכה להיות השורה התחתונה: יותר תחרות זה צרכנים יותר מרוצים.
אחרי הכל עובדים, כבר כיום, הם בעלים של אי אילו נכסים ציבוריים. נזכיר שההסתדרות והעבודה המאורגנת בישראל העבירו דה-פקטו לידי, אי אילו, ועדים מופרעים 100% בעלות על נכסים ששייכים למדינה. ובזמן שראו ההנהלות הרופסות של אותם גופים את העובדים מרפדים את עצמם בהטבות שגובלות באי-שפיות, כל רעיון של מודל כלכלי סביר החוויר למול הפארסה הזאת.
הרי כל עוד יש קהל שבוי, היינו – אזרחי מדינת ישראל, שמסבסד את החגיגה, כמו בחברת חשמל ובנמלי הים למשל, אז הוועדים יכולים לספר לעצמם אי אילו סיפורים. אבל כשמתחיל פתח לתחרות, ולו הקטן ביותר, מתחילות חריקות ביחסי העבודה ואת התוצאה אנחנו רואים בנמלי הים בעת האחרונה.
עם זאת שיתוף העובדים בבעלות, זהו עדיין צעד מעניין ואפילו חכם. ההסתדרות בראשית דרכה, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, הקימה דרך חברת העובדים סוגים רבים של קואופרטיבים. חלקם שרדו בהצלחה כמו אגד ודן, תמיד באמצעות סבסוד על ידי משלם המיסים. חלקם התמוטטו. אחרים הפכו למונופולים כמו תנובה. או שהולאמו כמו בנק הפועלים, ובהמשך הופרטו. יהיה מעניין לבחון על פני זמן את המודל שהשיגו עובדי מגה. אם יצליח, זה אכן יהיה פתח לבאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו