"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מעורבות בסוריה: לזכור את לקח העבר

,עודכן

כולם יודעים איך זה מתחיל. לרוב, ברצון אנושי להגיש סיוע לשכנים במצוקה שמעבר לגבול. כך התחילה גם המעורבות הישראלית בלבנון. באמצע שנות ה־70 פרצה שם מלחמת אזרחים, ואנשי אש"ף ששלטו בדרום החלו להתנכל לכפרים הנוצריים־מארוניים.

האחרונים פנו אז לישראל בבקשה לקבל סיוע הומניטרי, וזו מיהרה כמובן להיענות. עד מהרה התרחב הסיוע גם לתחום הצבאי, ובשלב הבא, הבלתי נמנע, כבר פנו מנהיגי המארונים מביירות הרחוקה בבקשה כי ישראל תעמיק את מעורבותה ותבוא לעזרתם בעומק לבנון כדי להושיעם "מהטבח" הצפוי להם, לדבריהם, מידי שכניהם המוסלמים ומידי הסורים. בתמורה הבטיחו לישראל כינון ברית אחים.

אלא שישראל גילתה כי הנוצרים המארונים מעולם לא התכוונו לכונן עימה ברית אינטימית, שהרי, כך הסבירו מנהיגיהם לאחר מעשה, ראו אלו עצמם חלק מהמרחב הערבי שבתוכו הם חיים, וכמו כן, עליהם להמשיך להתקיים לצד אוכלוסייה מוסלמית־ערבית גדולה שבקרבה ולצידה הם חיים. סוף הסיפור ידוע. ישראל נאלצה לסגת בבושת פנים מלבנון, רק כדי לגלות כמה עשורים לאחר מכן שבעלי בריתה המארונים מצאו ידיד חדש לתלות בו את יהבם, חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה.

ישראל עוד נותרה למשך כמה שנים ברצועת ביטחון בדרום לבנון, עד שנסוגה גם ממנה לאחר שהבינה כי שהות בתוככי שטח אויב בקרב אוכלוסייה שיעית עוינת אינה אופציה. כזכור, השיעים בלבנון קיבלו את החיילים הישראלים כשאלו נכנסו ללבנון ב־1982 באורז ובברכות, אך עד מהרה שינו את טעמם.

את הלקח מהסיפור הלבנוני ישראל צריכה לחזור ולשנן בכל בוקר מחדש, כשהיא ניצבת למול הדילמה הסורית. כל מעורבות, ולו גם נקודתית וחלקית, תגרור את ישראל לנוכחות צבאית מתמשכת בשטח שבו האוכלוסייה מאירה לנו כעת פנים, אך עתידה באחת לשנות את טעמה, שכן היא עדיין רואה עצמה - בין שאלה הדרוזים הסורים ובין שקבוצות המורדים הסונים, אף המתונים שבהם - חלק מהמרחב הערבי ואף זה הסורי.

אפשר להצדיק את נכונותה של ישראל להגיש סיוע הומניטרי לשכנים שמעבר לגבול. יהיה טוב לישראל אם יתקיימו ערוצי תקשורת פתוחים במציאות הכאוטית השוררת בגולן, עם הקבוצות החמושות הפועלות מעבר לגבול. אך סיוע זה צריך להיעשות בעיניים פקוחות, ובעיקר בלא ציפיות או אשליות.

ואחרי כל זה, ברור כי לישראל חוב לעדה הדרוזית בישראל, ולכן סיוע לבני העדה הדרוזית בסוריה הוא דבר שיש לשקול בכובד ראש. בכלל זה אפשר לשקול מתן מחסה לפליטים דרוזים באזור שיוגדר לאורך הגבול בתוככי ישראל. אגב, הדרוזים בסוריה כלל אינם מעוניינים בסיוע ישראלי ומדגישים כי הם ממשיכים לראות עצמם כחלק מהמדינה הסורית. אבל כל מעורבות ישראלית אחרת צריכה להיעשות בעיניים פקוחות ובלא אשליות או ציפיות לא ריאליות. אסור שישראל תמצא עצמה נוכחת צבאית בתוככי סוריה, גם אם חלילה יגיע דאעש לגדרות או חזית נוסרה תשנה את טעמה ותחל לפעול נגד ישראל. המאבק מולו צריך להיעשות מן הגבול על בסיס מידע מודיעיני מתוחכם, ואל לישראל להיגרר למרחביה של סוריה, עמוסי הפליטים ואוכלוסייה סורית העתידה לשנות ברגע את יחסה אלינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אייל זיסר

פרופ' אייל זיסר הוא מומחה למזה"ת ואפריקה וסגן הרקטור באוניברסיטת תל אביב

כדאילהכיר