תנו למכבי להפסיד

1. ההבדל המשמעותי בין הפסדי האליפות של מכבי ת"א בסדרות, בין 1993 ל־2015, הוא שבמקרה הראשון העולם שמחוץ למכבי חגג בצורה כה היסטורית והיסטרית, שלאף אחד לא היה באמת אכפת למה ואיך זה קרה, העיקר שזה קרה, ועוד בתקופת חיינו. האליפות הגלילית של 1993 היתה גשם עוצמתי במדבר של חוסר תחרותיות, שהביאה בצורת תחרותית של רצף אליפויות צהוב עד 2008 (ותודה לשינוי שיטת המשחקים).

אז עכשיו, כשהפועל אילת עושה היסטוריה, עולות טענות כלפי הנהלת מכבי ת"א ואנשי הצוות המקצועי על התנהלות שמרנית ומחושבת, גם אם טועה לפעמים. על כך יש לומר - תמשיכו! מה בדיוק רוצים, שהיא תחזור להיות הפנים הבלעדיות של הכדורסל הישראלי? שכל ישראלי מוביל או חצי מוביל יוחתם אצלה גם אם הוא יתייבש בקצה הספסל, העיקר שלאחרים לא יהיה? לחוזי שידור שערורייתיים מכספי האגרה? לפחד של שופטים לשרוק נגדה? להיסטריה של קפיצות למזכירות? לפיצות? אזרוחים פיקטיביים? לתוצאה הצפויה של הליגה עוד לפני המשחק הראשון?

יש דברים שעדיף לא להתגעגע אליהם. כל כך הרבה שנים רצינו להפוך את מכבי ת"א לאנושית, וכשהיא הפכה לכזו, קשה לנו לקבל את פגמיה, טעויותיה, אנושיותה. תנו למכבי להפסיד.

2. האם כשקבוצה כמו הפועל אילת מדיחה את מכבי ת"א בצורה כזו הרואית, ניתן לשים גבול לחגיגות? גם אם הקתרזיס מובן, נסחפו האילתים בחגיגות, ושכחו שמחר מתחיל הגמר ועצם הדחת מכבי ת"א לא נותנת אליפות, גם אם מספקת תו תקן מוסרי לזכייה בה. אולי המינהלת צריכה להוציא תקנה שמי שמדיח את מכבי ת"א בסידרה צריך לזכות אוטומטית באליפות.

המשימה של המאמן אריק שיבק, קפדן בן קפדן, תהיה להנחית את העיר כולה לקרקע, אחרת תתרסק בעוצמה. הסיפור שלו העונה הוא סיפור של סבלנות ופרופורציה - הוא שימש בחלק משמעותי של העונה יועץ מיוחד למכבי בת ים מהליגה הארצית בניסיונה (הכושל) להעפיל לליגה הלאומית, ועכשיו הוא מרחק שני משחקים מאליפות היסטורית.

אולי ראוי שהמעגל שנפתח ב־1993 בגליל העליון, ייסגר ב־2015 בקצה השני של הארץ, אל מול ים סוף.