הצל שלי ואני

1. דרגת הקושי - לברון. גם אם ההערכה להישגיו של דיוויד בלאט הם סוג של קונצנזוס, להערכה הטהורה ביותר, היודעת נפש בהמתה, יזכה בלאט בקרב הקולגות מאמני הכדורסל. מהקט סל, דרך הנוער ועד לבוגרים ברמות השונות - כולם יעידו על קשיי המקצוע, אכזריותו הסיזיפית, ההתמודדות היומיומית עם יכולות פיזיות ומנטליות של חניכים הנתונה לשיפוטם של אחרים, רעשי הרקע והניסיונות להתוות דרך, להשיג תוצאות ולהישאר שפוי. 

רגעי הפורקן הם מעטים וקצרים, לא כולם בני מזל כמו סטיב קר, שבזכות עבודה נפלאה הכל התחבר לו בעונתו הראשונה והמושלמת, ובדרך כלל גיוס תעצומות נפש הוא היומיום של המאמן. אם יש דרגות קושי לאימון, בלאט התמודד השנה בדרגת הקושי הגבוהה ביותר, ויכול לה. קבוצתו ירדה מהבמה לאחר שכלו כל כוחותיה. קחו את גיד האכילס של וארז'או, הכתף של לאב, הברך של אירווינג, הגוף הדואב של לברון והראש של ג'יי.אר סמית' ותקבלו גוף שמריירים עליו מתמחים אורתופדיים, אסיסטנטים לאנטומיה וסטודנטיות לפסיכולוגיה. 

זה נורא מפתה להמשיך ולחפש פתרון טקטי להרכבים של קר, אבל האמת הפשוטה והמרה היא שבהרכב שבו סיימה קליבלנד את העונה פשוט לא היה פתרון כזה. שום התחכמות, שפן מפוברק או שינויי הגנה לא היו יכולים לעמוד מול הקבוצה העמוקה והמוכשרת מהמפרץ. ומבלי לדעת מה נאמר בחדרי חדרים, מבלי לספקלץ ספקולציות על עתידו, בשורה התחתונה בלאט קיבל קבוצה מרשימה ומלאת ציפיות, ניהל אותה בצורה מרשימה לאחר משבר דצמבר ועד שהכוכבים החלו לנשור, ואז ניהל אותה בצורה מרשימה עוד יותר, כשהמשיך לעשות לימונדה מלימונים, עד שנסחטה מהם טיפת המיץ האחרונה. והכל תחת זכוכית מגדלת, חוסר אמונה בסיסי הנובע מפערי תרבות ואופי וסגנון משחק שלא לגמרי היה שלם איתו אך נכפה עליו - מול, תחת וליד האיש שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו - העונה לשם לברון ג'יימס. אם מדינות היו יכולות להטיל צל, של אוהיו היה נראה בדמותו של ג'יימס. 

גדולתו של השחקן הזה היא דרגת הקושי שאיתה בלאט נאלץ להתמודד. היא גם הסימן להצלחתו האדירה העונה. 

2. מאסלו. במהלך סדרות תמיד טוענים שהמשחק הבא הוא הכי חשוב. כעת, בפרספקטיבה, מתברר שהפעולה האחרונה של הזמן החוקי במשחק הראשון היתה הרגע המכונן בסידרה. העצירה של איגואדלה בפוזשן האחרון היתה אחת הסיבות לבחירתו ל־MVP של הסידרה. 

השוויון הזה הוליד הארכה שהולידה את פציעתו של אירווינג, ולמרות שליטה טקטית מוחלטת של קליבלנד במשחק זה נגמר 0:1 לגולדן סטייט. אבל ברור לחלוטין שאחרי כל הניתוחים הטקטיים, המאץ'־אפים והתהיות לאן יתפתח משחק הכדורסל, קליבלנד מבינה - וייאמר לזכותה שהיא לא השתמשה בזה כתירוץ - שהוכח פעם נוספת שכדי להצליח צריכים לחזור לבסיס פירמידת הצרכים של מאסלו, לברכה שנשמעת רק כשמשהו רע קורה לנו: רק שנהיה בריאים, האליפויות כבר יבואו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו