ישראל מחוץ לקווים

התנכלות ארגוני הטרור לדרוזים בסוריה מעמידה את ישראל בפני בעיה צבאית ומדינית, ובעיקר מוסרית, קשה וחסרת תקדים. הנהגתם בראשות מוואפק טריף קיבלה מהגורמים המוסמכים בישראל דיווח מפורט היכן היא ניצבת לנוכח האיום הרצחני (הרחוק) של דאעש והחיכוך המתון (הקרוב) של ג'בהת א־נוסרה. המתינות היחסית של הנהגת הדרוזים הרשמית כלפי התנהלות מערכת הביטחון מגבירה את הרושם כי השתיקה יפה מן הדיבור, כמו בסרט הנודע "הטוב, הרע והמכוער": When you have to shoot - shoot, don’t talk.

אם ישראל עושה או רצוי שתפעל, עליה לשמור על עמימות ועל שקט. בין השאר, מפני ש־700 אלף הדרוזים בסוריה מפוצלים. יותר ממחציתם מחזיקים בהר הדרוזים, שידע את המרידה האחרונה בעלת המשקל ב־1925 וכל השנים התברג כיד בתוך כפפה בשלטונה של משפחת אסד, וגם עתה חלק מלוחמיו מתייצבים לצידה בקרב על שדה התעופה הצבאי הסמוך.

מה באמת רוצים הדרוזים? בבוא שעת ההכרעה הקשה - אם תהיה כזאת - תצטרך ישראל לקבל הודעה מוסמכת לאן חותרת כלל ההנהגה הדרוזית המאוחדת בסוריה. צה"ל לא יחזור על האיוולת של אריאל שרון ורפאל איתן, אשר גררו את מנחם בגין למלחמת לבנון הראשונה מתוך הנחה שגויה שמדובר גם במהלך הומניטרי להצלת הנוצרים בארץ הארזים, שבסופו של דבר הפנו עורף לצה"ל.

בפומבי ישראל לא תוכל להעניק לדרוזים בסוריה דבר לבד מתמיכה אנושית. הנהגתם מטיחה כי ישראל מתערבת בעבור כל יהודי בעולם, ואם "ישראל ערבים זה לזה" הרי הכלל חל גם על הדרוזים הסורים. אפילו כך - המגן הישראלי ליהודי בניכר אינו מוחלט. רק אם יגיעו מים עד נפש באזורי הגבול הסמוכים לישראל היא עשויה לכמה מחוות הומניטריות. במהות ישראל אינה מתערבת במלחמת האזרחים בסוריה; ובמהות הדרוזים מסרבים לראות את עצמם כפליטים. אתמול אמר ראש השדולה הפרו־ציונית שלהם טהא פרחאת כי הם מעדיפים למות בהגנה על ביתם מאשר לנטוש אותו.

אם למרות כל זאת יהיה צורך לפנות חלק מהאוכלוסייה בשל המגמות הרצחניות של דאעש, ברור כי היא תזרום מג'בל־דרוז לירדן. הן בגלל שיש בממלכה ההאשמית שירותים לקליטת פליטים, הן בשל הקרבה הגיאוגראפית. ישראל צופה בעניין ובדאגה במלחמה, אבל ניצבת מחוץ לקווים.