השיח התרבותי עלה אתמול על טורים גבוהים. גבוהים מדי. הלחץ שנוצר בשורות האמנים בשל ההתבטאויות של שרת התרבות בעניין תקצוב מוסדות התרבות, עשה את שלו והתפרץ בטקסט מאוד לא שייקספירי מפי עודד קוטלר: "תארי לך גב' רגב את עולמך שוקט ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא פואמה, עולם שאין מפריע בו ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב". עדר של בהמות? התבטאות לא יאה כלפי קהל, שרבים בו, מן הסתם, רוכשי הכרטיסים להצגות בתיאטראות ישראל, בכיכובם של עודד קוטלר ואחרים.
כמו שאין עונות מעבר בישראל, כך גם אין גווני אפור בשיח הציבורי שלנו. יש רק שחור ולבן, ומי שלא לנו – הוא לצרינו. כבר במשפט השני (לאחר שבראשון התברר שיש בינינו מחלוקת) – אנחנו מתירים כל רסן מלשוננו, ומשתלחים בבר הפלוגתא שלנו בביטויים איומים, ובאיחולים לקץ מר ונמהר. ומאחר שהטון עושה את המוזיקה, הצלילים צורמים מאוד.
בדיחה חבוטה מספרת על איש אחד, שהגיעה שעתו ובבית דין של מעלה אמרו לו: "אתה הולך לגיהינום. אבל משום שבכל זאת עשית מעשה טוב או שניים – ניתן לך לבחור את הגיהינום שלך. הציגו לו את הגיהינום הגרמני. "מה עושים כאן?" שאל האיש. "קמים ב-6 בבוקר, נכנסים לזפת רותחת ב-100 מעלות, ב-8 בערב הולכים לישון – וחוזר חלילה". הבא בתור – הגיהינום האמריקני. "גם כאן קמים ב-6 בבוקר, זפת ב- 100 מעלות וכו'". הגיהינום האחרון – הישראלי; אותו דבר: 6 בבוקר, זפת ב-100 מעלות וגו'. "אני בוחר בישראלי", אמר האיש. "למה?" תהה הדיין, "הרי כולם זהים". "נכון", ענה האיש, "אבל אצל הישראלים 6 בבוקר זה לא 6 בבוקר, 100 מעלות הן לא 100 מעלות..."
ולכן כדאי לאמנים וליוצרים לזכור, כי אנחנו חיים במדינת ישראל, לא ברפובליקת ויימר; נאצים אין כאן. על שרת התרבות לזכור, כי אזרחות היא לא צה"ל, והתרבות אינה אוגדה שעוברת לדום. להיפך: כוחה של תרבות ברבגוניותה, באתגרים האינטלקטואליים והחברתיים שהיא מציבה מול הציבור; בזה שהיא מרגיזה. כמו שאמר כב' הנשיא ריבלין: "יש סרטים המביעים עמדות ביקורתיות נגד המדינה, וגם אני לפעמים נע באי־נחת בכיסאי כשאני צופה בהם, אבל חשוב לזכור שהקולנוע הישראלי הוא שגריר גם כשהוא ביקורתי" .ועל כולם לזכור, שחופש הדיבור חיוני לכולנו ויש לשמור עליו מכל משמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
