האנטישמיות החדשה

אין ספק כי מנכ"ל אורנג' סטפן רישאר התכוון לדברים שאמר בקהיר ולהודעה שפורסמה למחרת, כי החברה הצרפתית תחדל מלפעול בישראל. כל ההצהרות בנוסח "אני אוהב אותך, ישראל" נכפו עליו בתגובות הנזעמות שהגיעו למשרדי אורנג'. יעילותן אילצה את רישאר לנוע בין השגרירות הישראלית בפאריס לבין כלי התקשורת ולהבטיח שלא התכוון ולא הובן, ובעיקר שאורנג' נשארת בישראל (אם זה אכן הפירוש).

עתה צצה מאליה הסוגיה, מה הלאה? הנטייה הטבעית והמוצדקת היא לומר כי ההסבר שבפיו אינו משכנע וכי עליו להתאמץ יותר, אבל בראש שקול וצונן כדאי לומר לו בנימוס קר: "תודה רבה, זה בסדר, ובבוא היום נשוחח עימך בנדון".

מפני שהקרב עבר משלב העיקרון לרמת המאבק על התדמית. נסיגה מהירה של אורנג' תתפרש אצל כל החברות הגדולות כהישג מהיר, ואולי גם מזהיר, של ישראל וכאזהרה שלא כדאי לנהוג בתבוסתנות ובעורמה זדונית כזאת נגד מדינת היהודים. לעומת זאת, ככל שישראל תוסיף לדוש במשבר, כך ייראה הישגה - המוצלח בוודאות - כיותר אפרורי וקשה למימוש.

פרק זה אינו מייתר כהוא זה את המאבק באנטישמים, המבקשים לגזור על ישראל את המילה שהיתה שגורה בנסיבות אלה בפיו של הנרי קיסינג'ר - STRANGULATION - חנק. לכך נועדו הפעילויות האנטי־ישראליות, כדו"חות האו"ם המעמידים את ישראל בשורה אחת עם הנוראים שבארגוני הטרור ביחסם לילדים, שהם שיאו של הזדון.

אלה הם פניה של האנטישמיות החדשה, ואי אפשר לטשטשה. הם רוצים לעטוף את ישראל בעניבת חנק כלכלית ומדינית, והעם היהודי - לא רק ישראל - חייב להגיב בכוח. אמש תהתה דנה ויס בראיון בערוץ 2 עם שלדון אדלסון וחיים סבן - האחרון קורבן ישיר של התעלול מטעם אורנג' - אם ייתכן שלא מדובר באנטישמיות, אלא בהתנגדות למדיניותה של הממשלה בירושלים.

אדלסון וסבן, החלוקים כמעט בכל נושא בארץ ובאמריקה, הניפו יד במשותף והדפו כל גירסה כזאת. החרם אינו פרי של התנגדות להתנחלויות, אלא סירוב להשלים עם קיומה של המדינה היהודית. זה לא נוגע לוויכוח אם הממשלה עושה די לשימור מעמדה הבינלאומי של ישראל. לא, היא לא עושה די ועלולה לאבד תמיכה של מיליוני אוהדים. על כך יכול העולם להתווכח עימה בכל זירה. לבד מן הדה־לגיטימציה, שנועדה למחוק אותה מעל פני המפה.