בין קרע לשותפות גורל

1 שלושה נערים היו לסמל לאומי. פניהם המחייכות אומרות אחדות. אבל האזכרה של גיל־עד שער שהתקיימה השבוע בטלמון, שנה לחטיפה ולרצח, הפשיטה את הדיבורים הגבוהים: נער, לא סמל. הדוברים לא היו רבנים ואנשי רוח אלא אמא שנזכרת בתספורת הראשונה, חברי ילדות שמחכים שיתקשר, החניכה מבני עקיבא, החברותא מהישיבה, האחות. ועל המסך תמונות של תינוק, ילד, נער. כאב.

רק בעוד שבועיים יעלו המשפחות לקבר, במלאות שנה מיום הקבורה. פער מצמרר של 18 יום בין הרצח לבין הבאתם לקבר ישראל. 18 ימים שבהם עברה מברשת על הלבבות וכולם התרככו, ודיברו זה אל זה ואל האלוהים, והתקרבו זה לזה ואל האלוהים. ההערכה הציבורית למשפחות נבעה מהאופן שבו נגעו וליכדו. הכרת התודה לחיילים ולממשלה. הסירוב להתכתש עם המערכת למרות כישלונותיה בפרשת החטיפה. ההימנעות מתובענות.

אני נושאת אלבום תמונות מהימים האלה, הקשים ומלאי התקווה, וחלקן נפרסו כאן כמעין יומן של מי שליוותה את אחת המשפחות. ומכל השיעורים לחיים והשיעורים לאומה - כשאני חוזרת לקיץ שעבר, הראש מעלה סצנה פרוזאית, מאוד ביתית ואינטימית. בת־גלים ואני עורכות רשימה של חברי הקבינט שצריך לדבר איתם באותו ערב. היא טרודה כולה בהבאת בנה הביתה, רוחשת רעיונות לגבי הפעלת לחץ על חמאס - ובאותו הזמן גוזרת ציפורניים לילדה הקטנה.

הכוח של ההורים האלה לא היה רק בשיח ומול המצלמות, אלא גם בניסיון החשוב ומעורר ההתפעלות לשמירה על בית נורמלי. לא שיגרה - זה לא היה אפשרי - אבל בת־שיגרה, רמז ליציבות. בשביל הילדות, בשביל השפיות. אמא שבחצר שלה ממתינה אשת ראש הממשלה ולידה השר לביטחון הפנים, שבסלון שלה יושבים כבר שבוע אנשי שב"כ, והיא מצליחה לעצור הכל ולהזכיר לאחת הבנות לעשות שיעורי בית ולאחרת להיכנס להתקלח ולמיטה כי כבר מאוחר.

אמא שנהפך עליה עולמה והיא הופכת כל אבן בדרך לבנה, אבל לא מוותרת לקטנה כשהיא מקבלת מאחד המבקרים סלסילה מלאת סוכריות ומבקשת לאכול את כולן - זו אמא שבפירוש בחרה בחיים.

גיל־עד היה הנסיך של הבית, בן יחיד עם חמש אחיות. לשמוע את ההורים באזכרה השבוע קרע את הלב: אין תחתית לתהום האובדן. אבל ימים ספורים אחרי החטיפה, כשנפשם ריחפה ולילותיהם היו לימים, נערך קונצרט הסיום של לימודי החלילית של אחת הבנות. וכשהבית המה מבקרים וחברי כנסת, בת־גלים נכנסה לחדר, ויצאה משם כשהיא לבושה יפה, ונסעה לבית הספר לשמוע את הבת שלה מחללת בחליל. כל האולם הסתכל עליה. היא נראתה כמו לביאה פלאית.

2 קיץ 2014 היה התיקון לזה של 2005. תשע שנים אחרי הקיץ ההוא של שנת תשס"ה, שיסוי איש באחיו, סף קרע - חווינו פתאום קיץ של גשרי עץ מעל פערים, תפילות משותפות למען חזרת הבנים, אחווה. ועכשיו, עשור לטרגדיה של העקירה ושנה לטרגדיה של הרצח, אני לא יודעת איזה רגש יותר חזק: של הפירוד או של הלכידות - אבל מה שאקח איתי משניהם הם שבחי הנורמליות.

הנטייה שלי באופן אישי היא להיתפס לבכיינות בכל מצב. זה נפלא ומשחרר וממכר, מעודד חיבוקים של הסביבה ומאפשר לך לוותר לעצמך בכל הזירות: אני מסכן, מותר לי.

בת־גלים לא ויתרה לעצמה בשום זירה, ועדיין לא מוותרת, וכך גם עקורי גוש קטיף.

תעזבו בצד את הסטטיסטיקות על משפחות מפורקות. נעשה להם פשע נורא, הם נעקרו באלימות מהקהילה ומהעולם הפיזי שלהם. הרוב המוחץ של אנשי גוש קטיף לא התמסרו לשום בכיינות וטיפסו על האוורסט כדי לשמור על נורמליות. גם בימים שאחרי הגירוש מהבית וגם עשור אחרי.

אני זוכרת את עצמי כדוברת מועצת יש"ע, מתחננת בפני אנשי הגוש שיאפשרו לי להביא כתבים לסקר את המצוקה שנקלעו אליה משפחות המפונים. קברניטי הגוש סירבו. לא כי לא היתה מצוקה, אלא כי סיקור שלה, התרפקות על "אני מסכן וקשה לי" הלגיטימי, תביא למסכנות גדולה יותר. כי בכיינות מידבקת. כי לראות את עצמך בטלוויזיה כשאתה גרוש ואלכוהוליסט, יוריד אותך למטה - בעוד סימון המטרות הבאות על הלוח (התיישבות, חינוך) יעצים אותך.

כדוברת, היה לי אינטרס גלוי להעצים את פצעי העקירה, שיראו הישראלים וייחרדו: הרסתם עולם, הרסתם אלפי ילדים. לרבנים החכמים ולראשי הקהילות היה אינטרס הפוך: לא להעלים מציאות אלא ליצור מציאות. יש רע, אין צורך להתעכב עליו, בטח לא בפריים־טיים. כעסתי עליהם. חשבתי שהם מטייחים.

היום אני רואה בעיניים איך השיניים שננעלו על "אנחנו חזקים", "יש לנו כוחות", הוכיחו את פעולתן. יחסית לטראומה, השיקום לא רע. הביורוקרטיה הישראלית עוד גוררת נבלות של האסון הלאומי הזה לאורך הרחוב, אבל אנשי גוש קטיף עצמם - אריות ולביאות.

3 מעבדת זיופים הוקמה השבוע בדיון הצדקני על המכנסונים בבית הספר. ובכן, תשמעו. ילדות לא יכולות ללכת ללימודים עם חצי ישבן גלוי. לא בגלל שזה "לא מכובד" אלא בגלל שהן בנות והן צריכות לשמור על עצמן. ובגלל שהרחוב שלנו הוא לא חוף הים. ויש הבדל בין נועה לבין תומר.

מוטב להיות אולד־פאשן ומטרה נייחת לפמיניסטיות מאשר שמישהו ירייר על הגוף של הבת שלי. להגיד שאין הבדל בין תלמידים במכנסיים קצרים לתלמידות במכנסי־תחתונים זה לעשות ניתוח פלסטי לעפעפיים, שיישארו עצומות חזק. אני לא מרשה לבת שלי ללכת בלי חולצה, למרות שהיא בת חמש ומאוד מעוניינת בזה, כי זה לא מכבד אותה כאדם ולא מכבד אותה כבת. ואני לא מרגישה שהסיומת של המשפט הופכת אותה לנחותה.

4 לפני שעבר חוק הסופרים הבולשביקי הבעתי התנגדות קולנית לחוק. בין היתר בישיבה במשרד התרבות מול יורם קניוק זכרו לברכה, שתמך בחוק ודיבר על זילות הספרות ושאר דברים שסופרים ותיקים ומפורסמים יכולים להרשות לעצמם. הוצאתי ספר אחד לאור, הוא מכר עשרות אלפי עותקים, ולא היה מוכר מאה אלמלא המבצעים בחנויות. ברכות לח"כ הטרי יואב קיש שהציע לבטל את החוק. חג ספר שמח וזול לכולם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו