הישג חשוב לישראל

הדיפת היוזמה הפלשתינית להדחת ישראל ממגרשי הכדורגל בעולם היא הישג חשוב. ג'יבריל רג'וב הקדיח את התבשיל, אך לנוכח ישראל שהתגייסה במלוא עוזה, מבנימין נתניהו דרומה, הסתלק מחשש כי ייכשל. אבל זו גם הפעם הראשונה שישראל הבינה כי החרם תופס תאוצה ואינו נושא שולי. ראובן ריבלין הציגו כאיום אסטרטגי ומחק את החיוך מעל פניהם של שרים שלפני שנתיים זלזלו בו.

לפני 30 שנים לימד פרופ' יהודה באואר - איש מרצ בגלגולה הקודם כמפ"ם - כי האנטישמיות שינתה פנים וקיבלה צביון של התנגדות לישראל (איני יודע אם הוא עוד מחזיק בדעה זו). לקו זה קמו יורשים כגון פיטר בינרט מ"הארץ" ומה"ניו יורק טיימס", המלמד סנגוריה על מתנגדי הציונות שאינם אנטישמיים.

יוזמי החרם הם מוסלמים מרחבי העולם, אנטישמים קלאסיים במערב וכמה תמימים טובי לב, שאינם מבחינים בין זדון לבין טעות. רק שהממשלה לא גילתה במשך כמה שנים את הערנות הדרושה וחשבה כי "יעבור זעם", ולא הבינה שהחרם עלול להיות בעייתי מאוד למשק ובעיקר לאקדמיה העברית, והכדורגל מרגיז ישראלים רבים אבל אינו העיקר.

אילו הכריזה פיפ"א חרם על הכדורגל הישראלי, היה נגרם נזק רב. אך גם סיכול המהלך הפלשתיני הוא איתות אזהרה באדום, מפני שהדברים אינם מסתיימים בהתכתשות מילולית ולסיום לחיצת יד בין עופר עיני לבין רג'וב. גורמים רבים המבקשים להתנכל לישראל - ויש להבחין בינם לבין מי שמותחים עליה ביקורת לגיטימית שנויה במחלוקת על הבנייה בהתנחלויות - יעברו מענף ספורט למשנהו ויצרפו למאבקם הנואל ארגונים מתחומים אחרים.

סביר להניח כי בהביעו בקולו נכונות לדון בגבול גושי ההתיישבות התכוון נתניהו להתחיל בשורה ארוכה ומתישה של מהלכי פיוס אשר יעקרו חלק ניכר מהעוקץ של החרם, שמסוכן ביותר לישראל. המאבק בחרם חייב להיהפך ליעד המרכזי בעבודת משרד החוץ ולהתנהל בשתי רמות דיון: למתן את העמדות המוצהרות של ישראל ולהפעיל בו בזמן את כל השגרירויות בעולם.

רג'וב התכוון לפגוע בישראל, ותחת זאת המחיש לה עד כמה הבעיה חמורה פי כמה וכמה ממה שהממשלה היתה מוכנה להודות.