נשיא מנותק מהמציאות

מנהיגה הרוחני של איראן, עלי חמינאי, אמר השבוע כי ארצו לא "תאפשר לזרים להיכנס למתקני הצבא" וכי הוא מתנגד "לכפייה ולדרישות מוגזמות" מצידו של "אויב חוצפן" (ארה"ב). נו, אז אמר. הדרך להסכם גרעין עם איראן כבר סלולה, ומהו כבר משקלן של מילים.

אבל מה שמפריע דווקא לאובאמה, בראיון נרחב שהעניק לג'פרי גולדברג אלה לא "הפנינים" של חמינאי, שלשום ובכלל, אלה הדברים שאמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביום הבחירות בנוגע להתגייסות ערביי ישראל – אמירה שעליה כבר התנצל נתניהו. "אמירות כאלה נוגדות את מגילת העצמאות, וייתכן כי לדברים האלה יהיו השלכות על מדיניות החוץ של ארה"ב", הטיף־איים אובאמה.

במילים אחרות, איראן יכולה להיות מדינת טרור, אנטישמית, מערערת יציבות במדינות סוניות, וגם באותה הזדמנות בזה לערכיה של ארה"ב. אבל אפשר לסמוך עליה, על הרציונליות שלה (?!) ולסגור איתה אפילו עיסקה כמעט עיוורת. אבל נתניהו? האיש הוא, מבחינתו של אובאמה, סוג של מסומן שלא רשאי להיות מוזמן בקרוב לבית הלבן.

והנה, נמצאה הבעיה האמיתית במזרח התיכון: לא איראן (שאיתה סוגרים עיסקה) ולא דאעש (שאותם "מנצחים"?!). הבעיה המרכזית של המזרח התיכון היא ראש ממשלת ישראל הנבחר. אבל, תחי הדמוקרטיה.

לראיון של אובאמה היו שלושה רבדים: המלחמה נגד דאעש, הסכם הגרעין עם איראן ויחסי אובאמה עם ישראל והעם היהודי.

דאעש תחילה. זה אולי החלק בראיון שממחיש עד כמה הנשיא האמריקני מנותק מהמציאות ומעדיף להיות רומנטיקן כמו בימי "אביב העמים הערבי" העליזים או בימי מורסי המבטיחים. "לא, אני לא חושב שאנחנו מפסידים", אמר לגולדברג. רק אתמול נפלה פלמירה (תדמור) בסוריה אחרי שלפני שלושה ימים נפלה גם רמאדי בעיראק. אבל אובאמה מסביר כי הכוחות העיראקיים שפעלו ברמאדי הם לא חלק מהכוחות שהאמריקניים אימנו. מחצית משטחה של סוריה כבר בידי דאעש, דמשק בידי אסד (טרוריסטים מול משטר טרור) - העיקר ש"אנחנו לא מפסידים". אבל לדברים שאמר נתניהו (זוכרים?) יהיו השלכות על מדיניות החוץ של ארה"ב. אובאמה לא רואה בעיה במערכה נגד דאעש - וזה אומר שאנחנו בבעיה.

החלק השני הוקדש לאיראן. אובאמה הוא נשיא צעיר ולכן הוא מסביר לגולדברג: "הבט, בעוד 20 שנה מהיום, אני עדיין אהיה כאן בסביבה, בעזרת האל. ואם איראן תשיג נשק גרעיני הוא יישא את שמי". אלא אובאמה שכח כי הוא עצמו אמר רק לפני חודשיים כי בהסכם הגרעין עם איראן "למעשה אנחנו קונים בהסכם 13, 14, 15 שנה שבהן יהיו לנו ביטחונות שלפיהם זמן הפריצה להשגת חומר בקיע עשוי להיות כמעט אפסי". במילים אחרות, אובאמה צריך אולי יהיה לתת דין וחשבון להיסטוריה לא בעוד 20 שנה אלא בעוד 15. הלוא, הוא אמר.

החלק השלישי של הראיון התייחס ליחסי אובאמה ישראל. אובאמה "רוצה כי ישראל תסמל ערכים הומאניים ואוניברסליים, אותם ערכים שהובילו לביטול העבדות, אותם ערכים שהובילו לשחרורו של נלסון מנדלה". גם אם אובאמה לא אומר זאת, הוא רואה בנתניהו אנטי־תזה לנלסון מנדלה. אובאמה מבלבל בין מדיניות הנגזרת משמירה על ביטחון האזרחים לבין גזענות ואפרטהייד.

אובאמה, עולה מהראיון, לא מסוגל לסלוח לנתניהו על אותה אמירה בעניין הערבים הנוהרים לקלפיות. אלוהים סולח. אובאמה לא.

לא נורא אם הוא עצמו במהלך מסע הבחירות ב־2012 קרא להיספאנים בארה"ב להצביע בהמוניהם כדי להעניש את האויבים הרפובליקנים (למי התכוון ב"אויבים"? לטד קרוז? למרקו רוביו?) או לסגן הנשיא ג'ו ביידן שהופיע בפני קהל של אפרו־אמריקנים ואמר להם כי המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני - אם ינצח, יכבול אותם בשלשלאות. גם העובדה שהשמרנים בבריטניה קראו לבוחריהם להצביע כדי לבלום את השפעת הסקוטים בפרלמנט – זה בסדר. העיקר שזה לא נתניהו.

אובאמה מתגעגע לישראל של פעם, זו של הקיבוצים וזו של דיין וגולדה דרכה הכיר את ישראל וערכיה. אז תזכורת קצרה, אדוני הנשיא: גולדה מאיר היא זו שאמרה "לא היה דבר כזה פלשתינים. מתי לאורך ההיסטוריה עם פלשתיני חי בארצו פלשתין? הם מעולם לא היו עם".

אילו נתניהו היה אומר זאת, זה היה מבחינת אובאמה סוף העולם. שמאלה.