ישראל, בריטניה וארה"ב לא תישארנה, כנראה, המדינות היחידות או האחרונות שבהן ציבור הבוחרים היפנה עורף לשמאל, בהעדיפו את המרכז-ימין — שכן מסתבר שבעולם המערבי הדמוקרטי הרוב הולך ומשתכנע שאין בידי מרשמיו הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של השמאל כדי להתמודד כיאות עם האתגרים הקשורים בנושאים האלה. צרפת היא דוגמא בולטת מבחינה זאת; בבחירות האחרונות המפלגה הסוציאליסטית בראשות פרנסוא הולנד זכתה ברוב (אמנם במידה רמה הודות לקולות המוסלמים) הן בבחירות לנשיאות והן באסיפה הלאומית — אך אחרי פחות משלוש שנים של דשדוש כלכלי התמיכה בסוציאליסטים ונשיאם צללה לרמה המתקרבת לצחיחות מוחלטת.
אך, כאמור, לא רק בצרפת — וכפי שהפרשן הידוע דויד ברוקס מסביר בטורו השבועי ב"ניו-יורק טיימס", ניצחון הרפובליקאים בשני בתי הקונגרס באמריקה, כמו גם זכייתו של בנימין נתניהו בישראל ודויד קמרון בבריטניה — חרף המשברים הכלכליים והפיננסיים שפקדו, ועדיין פוקדים, חלקים גדולים מהעולם — נבעו מכך שהבוחרים בארצות אלה פשוט לא התפתו להאמין שמה שהשמאל מציע להם ישפר את מצבם — או שהמחיר שיידרש מהם בעבור כך שווה את הניסוי.
כמובן שאין בכך תשובה מלאה, שכן בארצות האלה — כלומר, אמריקה, ישראל ובריטניה — היו גם סיבות מיוחדות, כולל דמויות המנהיגים, שהיטו את הכף נגד השמאל — אך ההסתייגות מרעיונותיו הווה את המכנה המשותף של הבוחרים (שיחד עם זאת, בכל המקומות האלה, הסתייגו מהקצוות הקיצוניים יותר של הימין) בישראל, לצד השיקולים הכלכליים והחברתיים, כמובן שגם הנושאים הביטחוניים והמדיניים הביאו לניצחונו של נתניהו על השמאל — בנוסף לעובדה שהציבור היהודי ממילא נוטה ימינה — 60 אחוזים ויותר מגדירים עצמם כימניים או קרובים לימין — כך שסיכויי השמאל לחזור לשלטון אפסיים למדי בכל מיקרה.
סיבה נוספת לנצחונות המרכז-ימין בשנים האחרונות הוא העברת הדגש בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ובמיוחד בארה"ב, ישראל ובריטניה, מה"מרכז-שמאל" לעבר השמאל הקיצוני יותר — ובמילים אחרות, מהקו של מתן עידוד הסיכוי השווה — לקו של שוויוניות מזויפת שבדרך כלל גם כרוכה בהעלאת מסים ובהוצאה ציבורית בלתי מרוסנת שרומסת כל חלקה טובה לגבי ההזדמנויות שהמשק החופשי מאפשר. השמאל הישראלי כנראה שכח שלא אחר מדוד בן-גוריון אמר בזמנו (ועוד בדגניה) ש"אין שוויוניות, איננה יכולה להיות שוויוניות, אסור שתהייה שוויוניות". באידיאולוגיה הנוכחית של השמאל המושגים "ליברליזם" או ניאו ליברליזם" מוצגים בלשון כמעט מרקסיסטית כהתגלמות כל מה ששלילי בכלכלה ובחברה — למרות שההפך הוא הנכון: לא זו בלבד שבהעדר מדיניות כלכלית ליברלית המשק יקפא על שמריו, אלא שבהדרגה גם יתמסמס האופי הליברלי-דמוקרטי של המדינה בתחומים אחרים. למען הסר ספק — אין מדיניות כלכלית ליברלית עומדת בסתירה לחובתה של המדינה להקפיד על אכיפת המיסגרות החוקיות שבתוכן הפעילות הכלכלית חייבת להתנהל — או לתפקידה ליצור את התנאים התקציביים והאחרים הנאותים לקידומה.
עם כניסתו של שר-האוצר החדש משה כחלון לתפקידו, ובהתבסס על הצהרותיו במערכת הבחירות, נראה שיש סיכוי שהעקרונות הנ"ל אכן יעמדו לנגד עיניו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו