ירושלים היא בירת העם היהודי לעד. גם בתקופות שחורות־משחור כאשר המקדש עלה באש ושמה של העיר הוסב לאיליה קפיטולינה והאומה צפתה בהר הבית ממרחק של זמן ומקום, מהגולה הנואשת. מפני שהיא בירת ישראל - כלשונו של מנחם בגין - בכוח הזכות, ולא בזכות הכוח. בוודאי לא בזכות הכוח בלבד.
הצנחנים שעלו בשער האריות 1897 שנים אחרי חורבן המקדש לא הפכו את ההר ל"קפנדרייה", למעבר רגלי בלבד, האסור על פי המסורת היהודית. הם הגיעו כשבפיהם התפילה "ולירושלים עירך ברחמים תחזור", ובליבם רצון עז לממש את היותה "ירושלים של זהב" כפי שנחקקה כחודש קודם בשירה של נעמי שמר. זו אקסיומה.
מלחמת ששת הימים תיקנה עוול נורא של גירוש היהודים מהעיר העתיקה בידי הערבים ב־1948. אך הותירה את ישראל עם תפוח אדמה לוהט בידה המדינית, ולא בכדי הדתיים הלאומיים שבממשלה יראו מפני השחרור יותר מן האחרים. חיים משה שפירא ועמיתיו עמדו על הקשיים.
אז, בעיצומה של שאגת הניצחון האדירה והמובנת מאליה למראה הכותל, קיבל משה דיין החלטה נבונה מאין כמותה: הוא פעל לפי עצת מאיר שמגר והורה להסיר את דגל הכחול־לבן מעל הר הבית, שהיה כדקירת עין לכל מוסלמי; ומסר את המשך ניהול המקום הקדוש לוואקף הירדני תחת שיטור ישראלי; וסילק נגד דעת רבים המחסומים והתיל שביתרו את ירושלים והעיר אוחדה לה יחדיו, וזה העיקר.
כיום יש הרוטנים על כך, אבל בפועל דיין הוא שאיפשר ליצור מציאות חיים המבדילה את יחס העולם כלפי המתרחש בירושלים מכל אתר אחר ביהודה ובשומרון. נושא ירושלים אינו פתור. הוא הסבוך שבכולם. אבל החלטת דיין על כל מרכיביה מאפשרת לקיים את החיים כמות שהם כבר 48 שנים.
אך ישראל ניצבת דווקא השנה בפני קשיים מדיניים ייחודיים. די להאזין לקולות העולים עתה מאמריקה, אירופה והוותיקן כדי להבין זאת. סוגיית ירושלים היא, אולי, הקשה מכולן בסבך הסכסוך הישראלי־פלשתיני. אבל ייתכן כי בה ניתן למצוא הסדר ביניים ראשון שיסיר את הלחץ הכבד מעל ישראל, והוא פשרה של שותפות בניהול האגן הקדוש על ידי ישראל, נציגות מהעולם הערבי (לאו דווקא פלשתין) והאו"ם. לא כדי שתישמט מידינו. להפך, כדי שבעיקרה תישאר בידינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו