חבלי לידה קשים היו לממשלה ה־34 של מדינת ישראל. וכשהיא נולדה, בשעה טובה, ציפתה לה בעיקר ביקורת. ביקורת קשה מהאופוזיציה, וגם מהתקשורת. ביקורת מהמחנה המפסיד של הבחירות האחרונות. אבל ככה זה כשהזיכרון קצר ושוכחים כי בדמוקרטיה גם קול אחד הוא רוב.
הלו? האם מישהו שם באופוזיציה זוכר שהיו כאן בחודש מארס בחירות, וגם לעם, מר הרצוג וגברת לבני, היה מה להגיד? הבחירות הן אולי פרט משני, כי הגברת לבני מודאגת, כך עולה מדבריה אמש, מגורל הדמוקרטיה בישראל. אולי כדי להרגיע אותה צריך לאפשר למפלגה המפסידה להרכיב את הממשלה הבאה. דמוקרטיה נוסח לבני.
שותפה יצחק הרצוג לא רוצה להיות שר חוץ. הוא רוצה להיות ראש ממשלה. וכדי להיות ראש ממשלה הוא צריך קודם כל להמשיך להנהיג את המחנה הציוני. וכדי להמשיך להנהיג את מפלגתו הוא חייב להפגין שרירים מול אלה המבקשים לרשת אותו אצלו בבית, כי בינינו, הוא לא באמת סיפק את הסחורה ("אני ארכיב את הממשלה הבאה").
ובדיוק את זה עשה אתמול הרצוג בנאום תוקפני ואגרסיבי. הוא רצה לשדר לאופוזיציה שהוא המנהיג. הוא רק שכח בנאומו המאוד לא ממלכתי דבר אחד קטן - הוא בעיקר הפסיד את הבחירות. פרט קטן ושולי, שכל האופוזיציה מיהרה לשכוח במהלך המו"מ הקואליציוני, שהיה, יש להודות, מאוד לא אלגנטי.
ולמו"מ הקואליציוני עצמו. אלה היו 42 ימים לא נעימים לצפייה, שבהם שוב חזינו בעיוותים הקיימים בשיטה הישראלית זה שנים.
שיטת הבחירות בישראל היא כזו שבתום הבחירות מצפים לנו תמיד הסוחטים והנסחט. תפקיד הנסחט המאוד לא מחמיא מצפה דווקא למנצח. כך ייעשה בישראל לאיש שמנצח בבחירות.
בבחירות האלה העם דווקא אמר באופן ברור את דברו. גוש הימין היה אמור להגיע למו"מ עם 70 מנדטים פחות או יותר. אלא ששלושת המנדטים של ישי (שלא עבר את אחוז החסימה) הלכו לאיבוד, ואילו ששת המנדטים של מפלגתו של ליברמן (ישראל ביתנו) שייכים לימין, אלא שליברמן עשה את הבחירה שלו ונשאר מחוץ לקואליציה.
בסופו של דבר, מוצא עצמו נתניהו עם 61 תומכים. זה מעט. אבל זה מה שיש. יש לקוות שהממשלה תגדל. וגם אם לא - יש לקוות למען כולנו שהיא תצליח.
הנאום של הרצוג אתמול היה מסר ברור לנתניהו. תיק החוץ פנוי. ארדן, מן הסתם, לא יתנגד לקבלו. סילבן משנה לראש הממשלה. אפשר היה לחשוב על זה קודם.
יום האתמול לא הוסיף כבוד למערכת הפוליטית שלנו. לא בגלל הרוב הדחוק שממנו נהנית הממשלה. כבר ידענו בעבר תסריטים דומים. נזכיר שוב כי את הסכם אוסלו הארכיאולוגי העבירו ברוב של קול אחד (אז זה לא הפריע לשמאל), וכולנו זוכרים אילו ניסים יכלו פעם לחולל מכוניות מדגם מיצובישי.
מובן שאפשר אחרת, אבל בשביל זה צריך לשנות את השיטה. והאם צריך להזכיר כי כאשר הליכוד החל את מערכת הבחירות שלו עם "לשנות את השיטה", זה לא ממש הלהיב את המצביעים?
אולי באמת הגיע הזמן למצוא את הנוסחה שבה ייחסך מאיתנו התעתוע שבו חזינו אתמול בכנסת, ובו המנצח כאילו הפסיד והמפסיד ניצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו