שבעה זרים - כאב ראש של ניהול אגו

הסגל המרופד של הפועל י־ם יכול להרגיש בנוח עם שבעה זרים שנותנים אפשרויות בלתי מוגבלות בבחירת הדגשים לפני היריבות, עם זאת, מדובר בכאב ראש של ניהול אגו של שחקנים שלא מתלבשים אבל מתאמנים, בכל פעם שניים, כשמחשבתם נודדת למה יגידו עליהם לקראת החוזה של העונה הבאה, ויכול לפגום בשמירה על רוטציה היררכית, המסתמכת על כושר של שחקנים מובילים. תארו לכם שליאור אליהו היה זר בקבוצה והיה נכלל בסבב הלא מתלבשים, האם עדיין היה מועמד לשחקן העונה ואחד מעמודי התווך של המומנטום שבו נכנסת הקבוצה למפגש מול הפועל ת"א?

אבל לפעמים מלאכתם של מאמנים נעשית בידי שחקנים. לו היה מדובר בכישרון נטו, ברייסי רייט היה הראשון עם גופייה ומכנסיים. לתחושתי, רייט הוא כרגע WRONG, כשנדמה שהוא לא ויתר על העניין שהקבוצה תהיה "שלו", ולכן בתסכולו עלה על סיפון המרמרה בראותו את הקבוצה בידיו של דונטה סמית'. הגישה שלו הופכת את הבחירה איזה גארד לא יתלבש לשאלה של מחויבות ורצון, שם דרווין קיצ'ן וטיווין מקי, מוכשרים פחות אך מוכנים יותר, גוברים עליו. האינטנסיביות ההגנתית שלהם היא שיקול מרכזי בעצירתם של דוראנד סקוט ולארי אובאנון.

הבחירה השנייה והמובנת היא של ג'וזף ג'ונס, שמאז הבאתו של דיון תומפסון, הוא שם, אבל אף אחד לא בדיוק יודע למה. אבל בסופו של מאבק העניין יתנקז אל מאסטר גויאבה ומיסטר יותם ולא נשלם. אם הטענה שהאליפות מונחת על הרצפה נכונה, הסידרה הזו היא הצעד הראשון שלהם בזינוק למטה כדי לאסוף אותה.