ליברמן: סיפור של כעס, איבה ואגו

גודש של כעס ואיבה ואגו מורחב ומזימות פוליטיות ממלא תפקיד רגשי־יצרי חשוב בהחלטת היחיד של אביגדור (איווט) ליברמן לא להצטרף לפי שעה לממשלתו החדשה של בנימין נתניהו. הכנסת ה־19 התאפיינה במשברים ביניהם, מפני שליברמן נחשב כמי שעמד בראש ה"פוטש" הפוליטי שכמעט יצא לדרך, ומפני שהתנגש בנתניהו בהצבעה על חוק "ישראל היום" ובעיקר האשימו כי לא הניח לו להשתלב מחדש בשורות הליכוד.

לכך יש להוסיף את העננה הכבדה מכל של חקירת רבים מצמרת "ישראל ביתנו" בשערוריית השוחד חסרת התקדים המיוחסת להם. מי בסופו של דבר נותר לצידו לבד מסופה לנדבר? ומי ילך שולל אחרי טיעוניו כאילו מדובר בחקירת משטרה שהיא מזימה?

בנתונים אלה בחר ליברמן להמר על הפלת הממשלה הבאה עוד בטרם קמה. לתקוותו עם רוב זעום של 61 ח"כים לא תוכל להתקיים זמן רב. זה נכון. קואליציה כזאת נשענת על כרעי תרנגולת. שתי מחלות נגיפיות והיא עלולה ליפול בהצבעת אי אמון.

אך הדברים יותר סבוכים. ליברמן יודע שהוא משחק באש. בלי משרד הקליטה אין לציבור בוחריו עוגן בשלטון; ונוכח ממשלה כזאת תתחזק המגמה החרדית (הבלתי ראויה כשלעצמה) שתכביד על הליכי הגיור הנחוצים לעם היהודי. זו התמודדות על זמן אבוד, מי יקדים להפיל את יריבו? ליברמן את ממשלת המיעוט או המציאות שעשויה לשחוק כליל את סיעתו שהתכווצה כדי שישה ח"כים בלבד.

עתה תורם של העצבים האישיים ועורמת הפוליטיקאים למצב את מפת הכנסת. עדיין נותר מרווח, שליברמן יקבל הישגים זוטרים בראשות ועדת העבודה והרווחה, ובריכוך ניסוחים בסוגיות הגיור ויחזור בתרועה לממשלה, שטרק את דלתה אתמול; ואולי - וזה עדיף - שמעתה יוכל נתניהו לטעון ברמת אמינות גבוהה באוזני חבריו בליכוד כי נוצרה מציאות חדשה המחייבת להציע תיקים נכבדים למחנה הציוני.

יצחק הרצוג שתק כי הבין זאת. המחנה הציוני שסוע אם לקבל הצעה סבירה להצטרף לממשלה אם לאו. גם אם חלק ניכר מעסקניו מתנגד, נראה כי הציבור הרחב מעוניין לראות ממשלה רחבה נוכח האתגרים המדיניים בארה"ב ובאירופה, והתמורות במדינות המזרח התיכון. אם יקרה כדבר הזה לא יהיה מי שיצטער על יום אתמול יותר מליברמן עצמו.