הפצע הבין־גזעי עדיין פתוח

בדיוק לפני 23 שנה, ב־29 באפריל 1992, הוטל צל כבד על האתוס ועל החלום האמריקני של שוויון מלא לכל העדות והגזעים, שצרב את תודעתה של האומה. חבר מושבעים בלוס אנג'לס, שהורכב מעשרה אזרחים לבנים, אחד ממוצא היספני ואחד ממוצא אסיאתי, זיכה את ארבעת השוטרים הלבנים אשר שנה קודם לכן היכו באכזריות את האזרח השחור רודני קינג. העובדה שהאירוע הברוטלי תועד במצלמת וידאו של שכן, לא השפיעה על הכרעת המושבעים ובכך סללה את הדרך לגל מהומות רחב מימדים, שבמהלכו נהרגו 53 אזרחים.

גל אלים זה, שהזכיר את המהומות שהתחוללו על רקע היחסים הבין־גזעיים הטעונים ב־1965 בלוס אנג'לס וב־1967 בדטרויט, הותיר משקעים וצלקות שדווקא בעידן הנשיא אובאמה מתפרצים שוב ושוב אל ליבה של ההוויה האמריקנית.

בעיצומם של ימים שבהם יושב בבית הלבן הנשיא השחור הראשון, נראה כי השסע בין הגזעים הולך ומתרחב, זאת כאשר ידם של השוטרים הלבנים - ולא רק במדינות הדרום - ממשיכה להיות קלה על ההדק, וכאשר כוחות המשטרה ולעיתים גם המשמר הלאומי ממהרים להפעיל כוח בלתי מידתי במהלך הפגנות והפרות סדר.

קשר להאמין, אבל בניגוד לרטוריקה הנמלצת על חברה אינטגרטיבית וצודקת יותר מבית היוצר של אובאמה, ולמרות כמה מהלכי חקיקה ספציפיים שנועדו לסגור פערים בחברה האמריקנית, ממשיכים מרבצי הטינה, הניכור והעוינות הבין־גזעית לתסוס ולבעבע בכל עוצמתם בכרכיה, בעיירותיה ובכפריה של ארה"ב. גם מערכת אכיפת החוק ממשיכה להתנהל לאור דפוסים המנותקים כליל מן המסרים השיתופיים שמנסה הנשיא להעביר.

על רקע זה אפשר לראות בגל האלימות הנוכחי, בבולטימור, בעקבות מותו של פרדי גריי שחום העור, שהוכה למוות בעת שניסה להתנגד למעצרו, חוליה נוספת בשרשרת בלתי פוסקת של מהומות על רקע גזעי, שבשלוש השנים האחרונות ממשיכות לפגוע ברקמה העדינה כל כך שבמסכת היחסים שבין הגזעים. החישוקים הבולטים ביותר במסכת אלימה זו היו הריגתו בפברואר 2012 בסנפורד שבקליפורניה של הנער טרייבור מרטין על ידי המתנדב ג'ורג' צימרמן (שאמו ממוצא היספני) ומותו באוגוסט 2014 של הצעיר מייקל בראון, שנורה על ידי השוטר הלבן דארן ווילסון בעיירה פרגוסון שבמיזורי ושהוליד בעקבותיו רצף של אירועי מהומות וביזה.

יתרה מזו, בשתי הפרשות האחרונות לא באו היורים על עונשם. צימרמן זוכה מכל אשמה, ובחודש שעבר החליט משרד המשפטים שלא להעמיד את השוטר ווילסון לדין. גם באירוע האחרון במישור זה, שהסעיר את אמריקה - הירי הקטלני לעברו של האזרח השחור וולטר למאר־סקוט, בחודש שעבר, שנראה כהוצאה להורג של מי שניסה להימלט משוטר לבן - לא ברור עדיין אם ההחלטה להעמיד לדין את היורה תסתיים בהרשעתו.

חמישה עשורים לאחר שהנשיא לינדון ג'ונסון השיק את החקיקה פורצת הדרך, שביקשה להקנות זכויות פוליטיות מלאות למיעוט השחור, טרם נסתם הגולל על ימי האפליה וההדרה של קהילה זו. נכון הוא הדבר שאמריקה של 2015 רחוקה שנות אור מן הימים האפלים של תחילת שנות ה־60, שבהם מערכת אכיפת החוק יזמה במדינות הדרום מעשי רצח ואלימות שיטתיים נגד השחורים, אולם גם בימים אלו של התאוששות כלכלית נראה שהמיעוט השחור נותר הרחק מאחור מבחינת מעמדו החברתי־כלכלי.

למרות כוונותיו הטובות של אובאמה, העובדה שביקש להימנע מכל תיוג מגזרי צר ובמקום זאת לפעול באורח ממלכתי הביאה אותו שלא להציב את יעד שיפור מעמדה של הקהילה השחורה בראש סדר העדיפויות שלו. הוא גם נמנע מלהתערב במהלכיה של הביורוקרטיה, שפעלה שוב ושוב בשיטת היד הקשה (תוך כדי הפעלת כוחות צבא) אל מול הפרות הסדר בבולטימור ובמקרים הקודמים. הנשיא, שמדבר גבוהה בדבר זכויות האדם, נראה כמי שעוצם את עיניו לרווחה כאשר מדובר בהשלטת סדר בחצר האחורית שלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו