עוזרים, אז למה הטענות?

כבר שלושה ימים שעיני העולם נשואות אל נפאל פגועת רעש האדמה, שאלפי אזרחיה נהרגו ונפצעו. היא מדממת ומניין המתים טרם תם. גם גל רעשי האדמה טרם חלף. אתמול שוב רעדה בעוצמה רבה אם כי פחותה מהאירוע הראשון בסידרה.

ישראל דואגת לרבים מאזרחיה המרבים לעשות את חופשותיהם בארץ הקסומה, מרחק שמונה שעות טיסה דרך טורקיה. הם עושים "טרק" ומשוטטים בהרים, וקבוצה גדולה עושה שימוש בחוק המתיר לנשים זרות לשמש פונדקאיות ולשאת ברחמן עוברים ישראלים. אלה נקלעו למוקד הרעש.

כנהוג, התארגנה בארץ תנועה להחשת עזרה למדינה הפגועה. זה משהו פבלוביאני, מין "ישראל ערבים זה לזה", אבל יותר מכך. הסיוע היוצא את הארץ במקרים של אסון טבע לא חוצה רק גבולות אלא גם לאומים. הסיוע אינו חד־פעמי ולא לצורך יחסי ציבור, וההיסטוריה הכואבת של עשרות השנים האחרונות מעידה כי הוא ניתן לא רק במקומות שבהם שוהים ישראלים או יהודים.

בנפאל יש ישראלים. מומחים למתמטיקה טוענים כי מבחינה סטטיסטית לא ייתכן שאין ישראלים בין קרוב ל־3,000 הרוגים ועוד פצועים רבים. נקווה שהם טועים. אמנם רשימת הישראלים שלא יצרו קשר הולכת ופוחתת, אבל בסופו של דבר עלול להתברר כי בהרים הרחוקים ותחת מפולת השלגים יימצאו גם ישראלים שקיפדו את חייהם. רק שהעזרה מבית אינה תלויה בהם ובמצבם.

משרד המשפטים קיבל החלטה נכונה להקל על הנשים הפונדקאיות העומדות בקשר עם ישראלים לנחות וללדת בארץ. זו מחווה אנושית מובנת מאליה, ואף על פי שמשרד המשפטים הוסיף בהודעתו כי ההחלטה אינה נטולת בעיות ברור כי הוויכוח בסוגיית הפונדקאות - שהוא חובק עולם - חייב להיעשות בתנאים סבירים, נורמליים, ללא הטראומה המלווה את רעש האדמה.

יש, אפוא, לישראלי המצוי סיבות טובות לחוש כי ארצו היא מדינת מופת בכל הכרוך בסיוע הומניטרי בעיתות של פגע כזה בכל קצווי תבל. על רקע זה קשה להבין מדוע יש גם מי שבאים בטענות כאילו התנועה הישראלית לעבר מוקד האסון אינה מהירה דייה או יעילה במידה מספקת. אין לכך יסוד, ישראל עושה ככל יכולתה, מעל ומעבר לכל האחרים, מעל ומעבר לנדרש.