לשמור על הגח"לת

אינני יודע אם במפלגת הליכוד תוכננו חגיגות וטקסים לציון יובל ה־50 להקמת גח"ל (גוש חרות ליברלים), אבל אין לי ספק כי מדובר באירוע היסטורי אשר שינה את המפה הפוליטית בישראל וממשיך להשפיע עליה עד היום.

חרות, בהנהגתו של מנחם בגין, כבר היתה בת 17. היא החלה את דרכה בהתלהבות נעורים וביקשה להחליף את שלטון מפא"י בשלטון שונה מאוד, מסורתי, לאומני, ובעיקר קפיטליסטי רחום. אך היא מצאה עצמה מזדקנת ומסוגרת בתוך עצמה; "משפחה לוחמת" שנציגיה נבחרו מחדש פעם אחר פעם, ללא סיכוי להתמודד מול מפלגת השלטון. ב־1949, בבחירות לכנסת הראשונה, זכתה חרות ב־14 מנדטים, הישג בלתי מבוטל, אף שלא הפך אותה למפלגה הראשונה בגודלה, וגם לא למפלגה השנייה בגודלה. שנתיים אחר כך נאלצה המפלגה להסתפק ב־8 מנדטים, מה שהביא את בגין אל סף פרישה מן החיים הפוליטיים. גם ההתאוששות בבחירות לכנסת השלישית ובבחירות לכנסת הרביעית (15 ו־17 מנדטים בהתאמה) לא הפכה אותה לאלטרנטיבה שקיוותה להיות. 

קודם לכל, ראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון ראה בבגין את מפקד האצ"ל; האיש שהתנגד להחלטת החלוקה של האו"ם, ואשר עלול היה למנוע בכך את הקמתה של מדינת ישראל ב־1948; האיש שנתן את ידו לספינת הנשק אלטלנה, שנועדה לצייד את חיילי מחתרת האצ"ל לאחר הקמתו של צה"ל; והאיש אשר איים על הכנסת בוויכוח הקשה על אודות השילומים מגרמניה. הוא ראה בו מנהיג מסוכן וסירב לדון באפשרות צירופו לקואליציה ממשלתית, כשם שהתנגד לצירוף הקומוניסטים.

אנשי חרות ראו עצמם דחויים - שלא בצדק - וכמי שהתקשו להגיע לעמדות בכירות בחברה הישראלית משום שלא השתייכו לארגון ההסתדרות ונחשבו לסוג של מורדים בכוח. בשנותיה הראשונות של המדינה, להיות "חרותניק" פירושו היה להיות "אחר", מחוץ לקונצנזוס ולזרם המרכזי.

 

לאתגר את השמאל

לא זה היה מצבה של "המפלגה הליברלית", פרי של איחוד קצר ימים בין "הציונים הכלליים" והפרוגרסיבים; שתי מפלגות אלו היו חלק מכובד באותו זרם מרכזי והיתה ביניהן קירבה היסטורית, עוד לפני קום המדינה. בתחילה היו הציונים הכלליים ממש כשמם: חברי ההסתדרות הציונית שלא אהבו את חלוקת התנועה של הרצל למפלגות שונות, והאמינו כי קידומן האמיתי של המטרות הציוניות צריך להיעשות מתוך אחדות, תוך התגברות על מחלוקות פוליטיות.

אבל עד מהרה הם הפכו למפלגה, עם ארגון ומצע משלה, בשם "האיגוד העולמי של הציונים הכלליים", ומ־1931 היו לגורם חשוב בהסתדרות הציונית, בדרך כלל - לצידה של מפא"י, לא בלי ביקורת קשה עליה. הציונים הכלליים לא אהבו את הסתדרות העובדים, החשיבו מאוד את המעמד הבינוני שאותו ייצגו ואת זכויות הפרט, הזדהו עם מנהיגותו של פרופ' חיים ויצמן והתגייסו ל"הגנה" ולא לארגוני "הפורשים" (האצ"ל והלח"י). היו בהם פילוגים ואיחודים, ובשלב מסוים הנהיג אותם ד"ר משה סנה, שעמד לימים בראש המפלגה הקומוניסטית.

לאחר קום המדינה הדגישו הציונים הכלליים את הצורך בחוקה, את דבקותם בשינוי שיטת הבחירות ובהפיכתה לשיטה האזורית ואת התנגדותם התקיפה למרכזיות ההסתדרות בחיי המדינה. בבחירות הראשונות לכנסת זכו רק ב־7 מושבים, אבל שנתיים אחר כך, על רקע מדיניות הצנע, היו להפתעת הבחירות וזכו ב־20 מנדטים.

לרגע נראו הציונים הכלליים אלטרנטיבה לשלטון מפא"י (סיסמת הבחירות שלהם היתה "מספיק ודי לשלטון מפא"י")ושנה לאחר שהוקמה ממשלה חדשה נקראו על ידי בן־גוריון להצטרף אליה, תוך שהם זוכים בארבעה תיקים. כשהתפטר בן־גוריון, היו חלק מממשלתו של משה שרת, אבל הנס לא נמשך זמן רב, ובבחירות 1955 איבדו הציונים הכלליים עשרה מנדטים ונאלצו להסתפק ב־13. ב־1959 איבדו עוד חמישה מנדטים. הם הבינו כי עליהם להמציא את עצמם מחדש. הם עשו זאת שנתיים אחר כך כאשר הקימו את המפלגה הליברלית, עם המפלגה הפרוגרסיבית הקטנה יותר, המתונה יותר בהיבט המדיני והקרובה יותר למפא"י. המכנה המשותף היה הדרישה לחוקק חוקה, להפריד בין האיגוד המקצועי ובין "חברת העובדים" בהסתדרות, להקים מסגרת של בוררות חובה במגזר הציבורי ולהגביל את זכות השביתה בו. האיחוד הוכיח את עצמו, והמפלגה הליברלית זכתה ב־17 מושבים בכנסת החמישית. הצלחת האיחוד הגבירה את הרצון במחנה הימין להביא לאיחוד רחב יותר שיאתגר את השמאל. בגין ניסה להביא לאיחוד עם הציונים הכלליים מאז אמצע שנות ה־50, והעריך כי איחוד עם המפלגה הליברלית יעשה את חילופי השלטון בישראל למעשיים הרבה יותר. ראשי הציונים הכלליים תמכו ברעיון, אם כי התנגדות חרות לשינוי שיטת הבחירות ואופייה המסורתי והימני, הפריעו להם לא מעט. הפרוגרסיבים לשעבר התנגדו נחרצות לפנייה החדה ימינה, וכאשר הוחלט סופית על ההליכה המשותפת, פרשו, כמעט כולם, מן המפלגה הליברלית והקימו את "המפלגה הליברלית העצמאית לישראל".

הקמת "גוש חרות ליברלים" לא היתה פשוטה ולא מובנת מאליה. הגוף החדש זכה רק ל־17 מנדטים, ומולו הוקם "המערך הקטן" בין מפא"י ל"אחדות העבודה", שזכה ב־45 מנדטים. אלקטורלית, לא היה זה הישג גדול עבור הגוש החדש, וגם בבחירות הבאות, ב־1969, לא הצליח הגוש להגדיל את כוחו, ולכן לא נתפס בשעתו כסיפור הצלחה גדול.

אבל בדיעבד, אין ספק כי האיחוד במרכז־ימין היה זה שאיפשר את המהפך הפוליטי ב־77'. חרות נעקרה מן הבידוד, וחברה למפלגה שנחשבה "בעלת בית", שהיתה חלק מן הממסד הציוני שנים רבות ושהשתתפה בעבר בממשלות ישראל. הציונים הכלליים העניקו את הלגיטימציה, וחרות העניקה את מנהיגותו של בגין. הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, בראשותו של לוי אשכול, ערב מלחמת ששת הימים, התאפשרה משום ששנתיים קודם לכן נוצר גוש גח"ל. סביר להניח שאלמלא כן היתה המפלגה הליברלית חלק מן הממשלה הרחבה, אך בגין היה נותר בחוץ. יש מי שיאמר שנעשה לבגין צדק היסטורי. יש גם כאלה שיאמרו שאותה ממשלת ליכוד לאומי היתה מיותרת לחלוטין; ישראל לא היתה זקוקה לה כדי לנצח במלחמה, וכתוצאה מכך הוענקה לגיטימציה בלתי מוצדקת לבגין ולמפלגתו. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו