פחות ממה שקיווינו, יותר ממה שציפינו
, עודכן
ביום שבו התגייס אבי לצבא ההגנה לישראל, לא הרבה שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, סמך עליו סבי את שתי ידיו ובירכו בברכת כהנים המסורתית: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. יישא ה' פניו אליך. וישם לך שלום". הוא לא סיים בכך, והשלים בברכה חשובה נוספת, הפעם בשם ומלכות: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
השבוע, יותר מיובל שנים אחרי אותו הרגע, כשבתי הצעירה היא זו שהתגייסה לצה"ל, לא ראיתי הרבה מחזות דומים. צה"ל, כמו מדינת ישראל, היה לחלק משיגרת היומיום שלנו. כך גם החקלאות הפורחת ברמת הגולן, בערבה ובבקעת הירדן, מפעלי ההיי־טק המשגשגים, עולם התורה שמעולם לא היתה לו עדנה שכזו, הספרות הישראלית שמתורגמת לכל לשונות תבל, סרטי הקולנוע שקוצרים פרסים חשובים בפסטיבלים, ופסקי הדין של בית המשפט העליון שמצוטטים ונלמדים גם מעבר לים.
אפילו העובדה, המתמיהה למדי לנוכח הבכי והנהי המתמשך על מצב התרבות, החינוך והמדע בישראל, שמדי כמה שנים זוכה ישראלי בפרס נובל, פרס פילדס או פרס יוקרתי אחר, כבר אינה מרטיטה לבבית כפי שהיה בעבר (רק הספורט הישראלי עוד מדשדש אי שם).
מי שאינו מכיר את מדינת ישראל, עשוי לחשוב שמדובר במדינה ששטחה גדול לפחות כמו מצרים או ארגנטינה, ולא בנקודה זעירה שבקושי נראית על הגלובוס. כמאמר שירו של סנדרסון: "מדינה קטנה, את הכתובת לא תמצא, היא שמורה בתוך קופסה".
אכן, שרוליק הוריד כבר מזמן את כובע הטמבל המפורסם מראשו. הוא הפך להיות הרבה יותר ערמומי, תחמן וציניקן מימיו המוקדמים. מלך הקומבינות. במקום התלתלים השופעים, באמצע שדה נחרש, הוא עומד עכשיו, עם כרס גדולה וקרחת מבהיקה, על אי תנועה מוריק ששרד את הבצורת האחרונה, ומנפנף לכל עבר, אפוף באדי עשן שמקיפים אותו ואת השכן שעומד לידו. גם הבחורות ההן, עם הקוקו, החליפו כבר מזמן את הסרפן לחולצת בטן עם מחשוף נדיב, ואת השברייה הן רואות, במקרה הרע, נשלפת בשעת תגרה באחד מערבי סוף השבוע, באחד המועדונים.
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו, והכל היה פשוט נפלא עד שנולדנו (אחח... הקול של אריק איינשטיין). אולי, אבל בעצם גם היום לא כל כך רע כמו שזה נשמע לפעמים. כמו שרוצים שנחשוב.
ד"ר זרח ורהפטיג זכרו לברכה, אחד החותמים על מגילת העצמאות, נשאל בחלוף יובל שנים ויותר מהרגע ההיסטורי ההוא, האומנם הגשימה המדינה את המטרות שהציבה לעצמה. ורהפטיג, שהספיק לראות לא מעט בחייו - לצד השבר והחורבן הנוראים של השואה, השכול והיתמות שהביאו עימן מלחמות ישראל, עמד על ערש החקיקה של המדינה היהודית - השיב ללא היסוס: "הרבה פחות ממה שקיווינו. הרבה יותר ממה שציפינו".
כמו בשירו של יורם טהרלב: "בנות עשרים יוצאות בריקוד, כי חתן הן מוכרחות לצוד, ומי שלא תצוד בבוא זמנה, תישאר לה רווקה זקנה". ובכן, מדינת ישראל כבר מזמן לא רווקה. לא אלמן ישראל, אבל גרוש פלוס. נכון, לא תמיד היא יוצאת בריקוד, כי הרגליים כבר לא משהו. הן לא סוחבות תמיד בעלייה, וגם הפרטנר נעלם.
לטנגו צריך שניים, אך באשיר, כך מתברר, לא מוכן תמיד לרקוד איתנו ואלס או כל ריקוד אחר. את דיוקנאות אלופי צה"ל, תלויים על גבי משולשים צבעוניים מעל המרפסות, החליפו תמונות מנהיגינו על קיר חדר החקירות במסדר הזיהוי ביאח"ה. נצח ישראל לא ישקר, אבל מדי פעם, יעלים קצת מס ויבדה ראיה או שתיים.
מדינת ישראל נעה ומיטלטלת כל העת. בין "ארץ אוכלת יושביה" לבין סתם ארץ אוכלת, רדופת קלוריות ושומן טראנס; בין הלאפה והכאפה; בין "יודן שטאט" ל"יידישע שטעטל"; בין יחידת הטראומה לבין מחלקת השיקום, מכון הלב והיחידה לטיפול נמרץ.
כל המילים השמחות פורצות כאן בהורה סוערת, בשורות ובמעגלים. גטואיזציה, חרדיזציה, פרחיזציה. עם כוכבים נולדים ומנהיגים נופלים בקצב מטאורי. במקום מגדלור על החוף, אור לגויים, הקמנו תחנת כוח. חברת כוח אדם, עם הרבה כוח ובלי אדם, שמקדשת כוחניות, אגרסיביות, ציניות, חוצפה וגסות רוח. ממדינת רווחה היינו לחברת רווח. פערים חברתיים, מהגרי עבודה, שחיתות, זיהום ולכלוך. מנהיגות כושלת, גזענות, אפליה. מעשרת הדיברות, נותרנו רק עם "אנוכי" ו"לא יהיה לך".
ועדיין, מבין כל הצללים, מנצנצים האורות. הרבה יותר אורות ממה שנדמה לנו. יצירה רוחנית, תרבותית ומדעית, שמשמשת מושא קנאה למדינות העולם; תעשייה מפוארת; חקלאות מופת; תנופת בנייה ופיתוח בקצב הסמבה, צבא איתן ומערכת משפט מפוארת, גילויי אחווה וסולידריות מרגשים. מישראלסקיה פרימיטבסקיה היינו למדינה מצמיחת חתני פרס נובל.
כשביקשו הנביאים לתאר את הגאולה העתידית, הם לא השתמשו בצבעי שמיים בוהקים, אלא העדיפו לציירה במכחול מאוד ארצי, גשמי. "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (ולא בגלל שקיצבת השארים לא הספיקה להם למשכנתא), "ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (בלי לפחד שיתעללו בהם). מה כבר ביקשנו?
את "קול ששון וקול שמחה, קול אומרים הודו את ה'" של ירמיהו, המירו חכמים בברכות החתונה ב"קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". בני טיפש־עשרה שלא רק נכנסים לפאב המקומי, אלא גם מצליחים לצאת ממנו שלמים ובריאים, ששים ושמחים, הם הביטוי הגדול של חג הגאולה והעצמאות.
חכמים הבינו שאין שמחה כשמחת הנורמליות. לא צריך לנקר עיניים. לא זיקוקין ולא ברקים, אלא חיי שיגרה, יומיומיות שיש בה גם רגעים של עצב ושכול, אך הרבה שעות של שמחה וסיפוק. אהבה ורוגע.
חג עצמאות שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו