להיות הקול של הנופלים

67 חללים נפלו במערכת "צוק איתן". אני זוכר את כולם.

איבדתי מפקדים ופקודים רבים במהלך שירותי הצבאי. הפעם זה היה אחרת, במערכה הזאת, כולם היו שלי. הפעם, בתפקידי כדובר צה"ל, דובר הצבא כולו, הייתי גם לדוברם של החללים.

על כל חלל, יוצאת הודעת דובר צה"ל, כל חלל הפך בן רגע לסיפור, על החיים שאבדו. זה לא נעשה פשוט יותר לאורך המערכה, כל הודעה על חלל הייתה ידיעה על אובדן של עולם ומלואו. כל אחד מ-67 מהחללים לא היה עבורי עוד מספר בשרשרת ההרוגים במערכה.

נחשפתי לתמונתו, משפחתו, לחבריו, גילו, מקום מגוריו, סיפורו האישי, סיפורי הגבורה, מה איבד העולם והחור הגדול שהשאיר מאחוריו בקרב הסובבים אותו ומכריו.

את חלקם אף זכיתי להכיר ולפגוש באופן אישי.

ערב לפני מותו בהיתקלות עם מחבלים של מג"ד גפן, סגן-אלוף דולב קידר ז"ל נפגשנו בשטחי הכינוס, נשענו על המפות והחומרים והיה לו ברק בעיניים – ברק של מפקד שמוביל חיילים לקרב. "ניפגש בבוקר לקפה, יש לי כאן חוליה הלילה, אני בטוח", כך אמר לי כשנפרדנו לשלום.

בערב פסח לפני שנה, בשידור החגיגי של "קולה של אמא" השתתף איתנו בשידור לוחם גולני, סמל-ראשון ג'ורדן בן סימון ז"ל, חייל בודד שעלה לשרת בצה"ל מצרפת, זקוף קומה, גאה לשרת את המדינה. ביום העצמאות אשתקד, בטקס מצטייני נשיא המדינה, היה זה לוחם גולני, סמל-ראשון אורון שאול ז"ל שהצטלם עם הרמטכ"ל ומשפחתו בגאווה גדולה.

ידעתי שהסיפורים בתוך הסיפורים יגיעו. על החייל שנאבק על מקום בטנק כדי להשתתף בקרב ונפל, על כוחות רבים שהתייצבו בשטחי הכינוס מבלי שנקראו, על חיילי מילואים שלבשו מדים גם כשלא שמעו את המילה "צו" ואת העם כולו שנפשו יצאה אל כוחותינו בדאגה גדולה.

שמונה חודשים אחרי המערכה ואובדנם איתנו, השמות, מקומות הקרב, סיפורי המפקדים והמורשת שנותרה לדבר בשמם. במהלך המערכה, עסקתי בדברור המבצע לצד דברור הפצועים והחללים שנלחמנו למעננו. היום, אנו לא עוסקים במבצע, היום אנו זוכרים אותם.

יהיה זכרם של החללים ברוך.