"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

גיבורות בעל כורחן

,עודכן

בשבוע שבו חל יום הזיכרון חל צורך מהותי לזכור את כולם ואת כולן. עד היום 23,320 חיילים ונפגעי פעולות האיבה נתנו את נפשם באמצע החיים כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה. "ובמותם ציוו לנו את החיים", כתב ביאליק בשיר "אם יש את נפשך לדעת". יש הטוענים כי האמרה הזאת היא אחת הקלישאתיות ביותר, ואולם אי אפשר להתכחש לעובדה הזאת: בזכות כל אלו שנהרגו ונרצחו - ובזכות דברים אחרים - אנו נטועים כאן למרות כל האתגרים והבעיות שעימם אנו נאלצים להתמודד.

הימים הללו הם אלו שבהם הרגשות חודרים עמוק אל נפשם של רוב הישראלים. שכן אמצעי המדיה השונים שהשתכללו בצורה מרשימה הודות להתפתחות האינטרנט מאפשרים לנו לחקור ולהעמיק, לחפש ולאתר עוד ועוד סיפורים אישיים אך גם קולקטיביים על הנופלים.

המשורר יהודה עמיחי כתב את שירו המפורסם "מי יזכור את הזוכרים". בפרפרזה על דבריו ראוי לשאול "מי יזכור את המשפחות השכולות". הימים הללו הם ימים קשים עבורן. אחרי ככלות הכל, ביום שבו מסתיים לו יום הזיכרון ואנו ממשיכים בשיגרת חיינו נשארות המשפחות הללו עם הזיכרון האישי והכואב. הן נעות בין תנודות קיצוניות של עצב ועם סיום יום הזיכרון הן אמורות לעבור לשמחה, אך לא תמיד הדבר אפשרי.

המוות של יקיריהן הוא נטל כבד מנשוא אשר לעיתים קשה לתארו, אך הנטל של המשפחות שאיבדו שני יקירים או יותר הוא נטל כבד במיוחד. לפיכך השנה, הזיכרון האישי שלי יתמקד באלו שחיים ונושאים על עצמם את הנטל יותר מכולנו - האימהות שאיבדו שני יקירים, ובהן מרים פרץ, נחמה ישראלי, רונה רמון ורבקה גובר. כל אחת והנטל שלה - כל אחת והנטל של כולנו.

כל האימהות הללו חוו את הכאב האנושי הגדול ביותר והן נאלצו להקריב את יקיריהן מתוך אידיאל נעלה שאיננו מקדש את המוות כי אם את החיים של כולנו. כאן. יקיריהן הקריבו את חייהם עבור חיינו במקום הזה. דווקא במקום הזה. לכל אחת סיפור טראגי בפני עצמו אך המשותף לכולן: אף על פי שהן שילמו את המחיר הכבד, הן מאמינות שעלינו לחיות כאן ולא בשום מקום אחר. כל אחת מהן היא אישה אצילית, היכולה לשמש השראה לכל אחד ואחת מאיתנו.

נחמה ישראלי מקיבוץ דוברת שכלה את שני בניה - אפרים ודדי - במלחמת יום הכיפורים. היא אישה שעברה את גיל 90 ולמרות הכל עודדה את נכדיה להתגייס לשירות קרבי בצה"ל. "אם אין ערך למה לתת את החיים אז לחיים אין ערך", אמרה בראיון לפני שלוש שנים. ויש בו במשפט הזה כדי להעיד על הכל, אך בעיקר שהאימהות הללו הן אימהות של חיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אלי ורד חזן

מנהל אגף ההסברה וקשרי חוץ של הליכוד

כדאילהכיר