אם אפשר לקלקל, אפשר לתקן

39 שנים כבר עברו, ובכל יום כיפור אני עדיין שב ושומע את צופרי האזעקה שקרעו את האוויר ואת הלבבות. באמצע תפילת נעילה בסניף בני עקיבא בתל אביב, בעת ששליח הציבור תיאר את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, החל בית ישראל למנות את הנופלים מקרב חיילי צה"ל שבגופם ממש עצרו את האויב בדרום ובצפון. רבים מחבריי השריונאים נפלו בקרבות קשים מול הארמיות המצריות שצלחו את התעלה אל מול השריון הסורי ששטף את רמת הגולן בדרכו אל הגליל. עתה, כאשר מתפרסמים הפרוטוקולים והמסמכים מארכיון הצבא, מתברר חוסר האחריות של ההנהגה המדינית והתנהלות שאננה של פיקוד צבאי שהיה שבוי בקונספציה מופרכת. הכתובת היתה ברורה, אך איש לא טרח לקרוא אותה.

בערב יום כיפור, בכל שנה, אני מביט בתמונת המחזור שלי מקורס קציני שריון ונזכר באור הפנים של חברים יקרים שהלכו ואינם, ורק צל חיוכם עדיין מהלך עלי בכאב שאין לו סוף. מצבות האבן הקרות שעל קברם כבר בוגרות בשנים מגילם עת נפלו. מבעד לענן הכאב והיגון עולה שאלה מציקה ולעיתים מביכה. האם אנו, שחייבים כה רבות לנופלים, אמנם ראויים לכך שהקריבו את חייהם? האם התנהלותה של מדינת ישראל, שעל מזבחה מסרו את חייהם, מגשימה את תקוותם וחזונם-

למדינת ישראל הישגים מופלאים. עם של שרידי חרב ועולים מאינספור גלויות, הדוברים יותר מ-100 שפות, בנה צבא לתפארת, חקלאות מתוחכמת, חינוך גבוה, תעשייה מתקדמת ומערכת בריאות טובה. עם זאת, ההישגים המופלאים אינם יכולים למנוע את החובה לעשות חשבון נפש ובחינה מדוקדקת של הוויית קיומנו, כדי לגלות את הפרצות בחומת חיינו בארץ הזאת - ולתקן את הדורש תיקון.

התחום העיקרי שבו כשלה החברה הישראלית הוא היעדרה של אחווה חברתית, שנוצרה מקריסתו של חזון לאומי גדול. בימי ראשית המדינה החברה הישראלית היתה חברה של "אנחנו", קבוצת אנשים ונשים שנשאו על כתפיהם את משא האומה מתוך אמונה שהם מגשימים חזון ציוני גדול ומשמעותי. רוח תש"ח אדירה פיעמה בלבבות מתוך רצון עז לשנות את מהלכה של ההיסטוריה היהודית. לעבור במהירות מגולה לתקומה, להיות לבני חורין במולדת.

* * *

ברבות שנות קיומה של המדינה, החזון התמוסס והתנדף. רבים בתוכנו התנכרו לטעם הקמתה של מדינת ישראל ודחקו אל שולי דרכים את החזון הציוני וערכיו. מחברה של "אנחנו" הפכנו להיות מקבץ של פרטים, חברה של בעלי מניות שבה כל בעל מניה מבקש לבצע אקזיט מהיר ולממש את רווחיו; חברה שבה כל אחד לעצמו.

הרוח הגדולה התחלפה בעיסוק בחומר. הדמויות שהובילו את החזון והמעש, דוגמת מאיר הר ציון וחבריו, נעלמו ונשכחו ואת מקומם תפסו סלבריטאים חדשים: טייקונים, דוגמניות, כוכבי טלוויזיה ושחקני כדורגל. בקרב קבוצות מובילות בישראל שירות בצבא הפך להיות סוג של פראייריות, חיים בפריפריה - סוג של נחשלות, וגאולת המולדת - סוג של מטרד לשלום.

קדושת ההישגיות ורדיפת הממון יצרו במדינת ישראל איים של עושר בתוך ים של קשיים קיומיים. פערי השכר הגדולים וניקור העיניים הפכו להיות חזון נפרץ. הבושה אבדה ואיתה הצניעות והענווה. עתה גם מתברר כי רבים מאותם מתעשרים חדשים עשו את הונם המידלדל על גבם של אזרחים תמימים.

רדיפת הבצע ואובדן הבושה הרימו את ראש השחיתות והתברר כי משפחות פשע מצויות גם במסדרונות השלטון. ראש ממשלה ושרים עמדו לדין, חלקם הורשעו ונכנסו לכלא. מולם עומדת פרקליטות חסרת אונים שאיבדה את ביטחונה העצמי, רק משום ששופטים לא הפנימו מהי התנהלות מושחתת של העומדים בפניהם לדין. חלק מאותם מורשעים שוב רוצים לחזור למרכז הזירה הפוליטית, ויש רבים שמוכנים לאמץ אותם. טירוף מערכות מושלם.

האגואיזם שהשתלט על חיינו בישראל מקבל ביטוי בגודלו של השוק השחור, באלימות הפושה בחברה ובדפוסי הנהיגה בכבישי הארץ. כשכל אחד עושה אך את חשבונו האישי, מתעלם מזולתו ומדחיק ערכי יסוד של חיים משותפים, תיאורו של תומס הובס בספרו "לוויתן" מתממש, יד הכל בכל, ג'ונגל אנושי. במקום להקים את מלכות ישראל, ברוממות רוח וחזון, חזרנו להתנהלות של שטעטל גלותי. אינספור קהילות אוטונומיות, בלתי מחוברות. אין כמעט יהודי בישראל שלא מצוי על קו שסע מול יהודי אחר. כל אחד עושה את חשבונו האישי ואחריו המבול.

* * *

חוסנו הלאומי של עם אינו במספר הטנקים והמטוסים שיש לו; חוסנה של מדינה הוא בנכונותם של אזרחיה להגן עליה, נכונות הדורשת לכידות רעיונית וחברתית לפחות סביב מינימום של ערכים בסיסיים. כולם מדברים על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך איש עדיין אינו יודע לתרגם את המושגים למשמעות מעשית.

רבי נחמן מברסלב אמר שאם אפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן. התיקון אפשרי רק עת נדע להעריך מה נכון ומה שקרי, מה קבוע ומה בר-חלוף, ובעיקר אם נבין כי אחד המאפיינים של היהדות הוא הדאגה לדורות הבאים. מי שרוצה שנכדיו יחיו בחברה מתוקנת, חייב לקבל על עצמו את האחריות לתיקון כבר עכשיו.

למרות התחושה הקשה בערב יום הכיפורים, אני מזהה את עלייתם של כוחות אידיאולוגיים חדשים בחברה הישראלית. גם אם הם עדיין מועטים, ההיסטוריה היהודית לימדה אותנו כי מעטים, נחושים ומאמינים יכולים לסחוף אומה שלמה. הם נמצאים בצבא, בהתיישבות, בערי הפריפריה, בעלייה החדשה, באקדמיה, ומוכנים להיאבק על דמותה של החברה הישראלית ועל תיקון דרכיה.

תהליך התיקון יוביל אל המהפכה הציונית השנייה שלה אנו נדרשים בדחיפות. מהפכה שתדחק הצידה את תקוות השלום ההזוי, את רוח הנהנתנות של מדינת תל אביב ואת השמאלנות הרדיקלית ששלטה בצמתים רבים של חיינו בארץ הזו.

מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא נראה את תיקונה של החברה הישראלית למען הנופלים שהקריבו את חייהם, אם לא למעננו, אז למען הדורות הבאים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו