אסתטיקה למתחילים

השבוע חל יום השואה. באחד הערוצים בטלוויזיה נערך דיון שעסק במידה הראויה של נוכחות השואה בחיינו. הזכירו בדיון ההוא את איראן ואת הטענות נגד אזכורי השואה, כאשר גם בימינו מאיימים להשמיד את מדינת היהודים. היו משתתפים בדיון שחשבו שאזכורים שכאלה הם לא אסתטיים.

בשנים שלפני קום המדינה היה סבי המנוח, ר' אברהם בר־אוריין זצ"ל, העורך של הביטאון "איגרת לנוטר". כשהגיעו הידיעות הראשונות על השואה, הדפיס סבא אברהם צילום של יהודי מהמחנות, מוזלמן, שלד אדם. "עמנואל הרוסי", כינויו של משורר וסופר ידוע באותה עת, הטיח בסבי על המעשה הפסול, לדבריו, כיוון שלטענתו היתה זו תמונה "לא אסתטית". סבי זצ"ל השיב לו: "כל השואה היא לא אסתטית".

באין חזון

דוקטור אחד, לא מבית לוינשטיין שבו אני מאושפז כיום, ראה אותי לפני כמה חודשים, סמוך לתקופה שבה חטפתי שטף דם במוח. המומחה ההוא העריך אז שמה שממתין לי בהמשך - אלו חיים של שכיבה במיטה ומלמולים חסרי משמעות. בינתיים, קרו כמה דברים. אני עושה עוד כמה פעולות חוץ מלשכב במיטה ולמלמל.

אבל השבוע הרגשתי ממש כמו דוגמנית מסלול: הלכתי! בעזרת שתי פיזיותרפיסטיות, מול רופאים שהביטו. הרופאים הללו החליטו להיענות לבקשתי והאריכו את האשפוז שלי, שעיקרו טיפול שיקומי־פיזיותרפיסטי, שנועד להביא אותי למצב שאותו דוקטור שנזכר לעיל כלל לא הביא בחשבון.

מול עיניהם הבוחנות בחדר, הלכתי ועמדתי, בין השאר, על הרגל ה"משותקת" שלי. הכל הודות לחבורה של פיזיותרפיסטים, או ליתר דיוק פיזיותרפיסטיות, שנותנות את הנשמה למען המטופלים שלהן.

מי פה המטורף?

באולם הפיזיותרפיה יש אווירה מיוחדת. זו אווירה שכמו אומרת: כוח הרצון ינצח את המגבלות הגופניות. זו אווירה שאינה מוגבלת לקירות חדר הטיפולים, אלא גם נודדת הלאה - אל שאר אנשי הצוות בבית לוינשטיין: לרופאים, לאחיות ולכוחות העזר שמטפלים בחולים.

ההבדל בין הדוקטור ההוא לחבורת הצעירים והצעירות שהיו איתי בחדר כשהלכתי "על המסלול", הוא הימצאותו של חזון בתוכם: הדוקטור ההוא ראה את המציאות, ואילו הם ראו את המטרה; הוא ראה את מה שיש - חולה במצב לא פשוט; ואילו הם ראו לאן החולה הזה יכול להגיע.

אותו סבא שלי, שהוזכר מוקדם יותר, לימד אותי פעם: "אל תפחד אם יגידו עליך שאתה משוגע, גם עלינו אמרו שאנחנו משוגעים".

כשסבא אמר "עלינו", הוא התכוון לחבריו שעלו איתו לארץ ישראל, ייבשו ביצות - במובן הכי מילולי - וחלמו על הקמת מדינה. לרוב היהודים זה נראה באותן שנים מעשה מטורף; גם היום, יש מי שמביטים על מעשה היצירה הישראלי, ולא מאמינים.

צריך להודות, גם אחרי 67 שנים, הרעיון של מדינה יהודית הוא לא מובן מאליו. אבל מי שיש לו חזון - ולא משנה אם זה פיזיותרפיסט או בונה מדינה - לעולם חייב קצת להתנתק מהמציאות.

אם מישהו היה מנסה להעריך את מצב העם היהודי רגע אחרי השואה, הוא לא היה מעלה בדעתו את אומת הסטארט־אפ. כי בשביל הצלחה חברתית, טכנולוגית וצבאית - לא מספיק להיות דוקטור.