תעמלנים פלשתינים קיצונים ונוצרים אנטישמים חותרים זה כבר עשרות בשנים להצמיד את שואת העם היהודי לנכבה שפקדה את ערביי ארץ ישראל. הם עושים זאת הן בעורכם השוואה בין האירועים והן בהוספת ו' החיבור.
ראשון לכרוך בזדון את היהודים עם מעשי הנאצים היה ההיסטוריון נשוא־הפנים פרופ' ארנולד טוינבי. זה היה בשנות ה־60 הראשונות, ומי שכיהן כיועצו של דוד בן־גוריון, ד"ר יעקב הרצוג - אז שגריר ישראל בקנדה - זימן אותו לוויכוח פומבי מהסוג שדמה לפולמוסים הגדולים בין רבנים לבין כמרים בימי הביניים.
העולם האינטלקטואלי עקב אחרי הוויכוח בנשימה עצורה ובסיומו סיכם רוב מכריע של מאזינים כי הרצוג הביס את טוינבי, אבל זרע הפורענות נשתל בקרקע האנטישמית. מאז לא חדלו אויבי היהדות והציונות מן ההצמדה.
אין כל זהות. הנהגת ערביי הארץ, שתמכה בנאציזם בזמן אמת, הביאה את האסון על עמה. היא יזמה את תקיפת היישוב היהודי מייד עם החלטת האו"ם ב־1947 להקים שתי מדינות בין הים לבין הירדן. הניצחון היהודי הושג במלחמת מגן מובהקת, והערבים נטשו את הארץ על פי החלטת הנהגתם בתקווה כי ישובו בהקדם.
אמנם משני צידי המתרס התרחשו מעשי זוועה, היהודים טבחו בדיר יאסין והערבים רצחו חפים מפשע בגוש עציון, אבל הם היו שוליים. בפועל, הערבים פתחו בתוקפנות אלימה כלפי היישוב העברי, ואילו היהודים כלל לא התגרו בגרמניה הנאצית ובעמי אירופה.
גם רמת הסבל והעוול אינה זהה. השואה היא רצח עם טוטאלי. היא גרועה אפילו מהטבח בארמנים, 1915. שכן ארמנים שרצו להישאר נאמנים לאימפריה העות'מאנית ולשרת בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, לא נשלחו אל מותם. לא כן היהודים, שהשמדתם היתה מוחלטת, טוטאלית. הנכבה - פחות משני אירועים אלה - לא הגיעה לכדי האכזריות שנהגו הגרמנים ביהודים. גם פחות ממעשי הזוועה של הטורקים בארמנים, שחוו את מה שפרנץ וורפל תיאר ב"ארבעים הימים של מוסא דאג".
אין זאת אומרת שליהודים אין עניין בנכבה, שאכן התאכזרה כלפי מאות אלפי פלשתינים חפים מפשע. להפך, יש עניין אנושי ולאומי ומדיני. אבל המגמה הנואלת לטעת בתודעת העולם כאילו קיימת מין משוואה כזאת שואה=נכבה, מעוותת את האמת ההיסטורית ואת החתירה לצדק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
