מחפשים "שובר שוויון"

בניגוד מוחלט ליוזמות דומות במישור יחסי החוץ והביטחון, שננקטו על ידי ממשלי ארה"ב לדורותיהם (כמו למשל, "דוקטרינת טרומן" ממארס 1947, או "החלטת מפרץ טונקין" מאוגוסט 1964) ושזכו לתמיכתם הנלהבת והגורפת של שני בתי הקונגרס, קידמה רוח צוננת את פניו של הסכם העקרונות עם איראן והיא מאיימת להביא להקפאתו, ואולי אפילו לביטולו, עוד בטרם קרם עור וגידים בדמותו של הסדר הקבע.

מדובר בחידושה של יוזמת קורקר־מננדז, הצוברת במהירות תאוצה בסנאט ועתידה לעלות להצבעה בוועדת החוץ כבר בשבוע הבא. על פי הצעת החוק, יועבר הסדר הקבע (בהנחה שאכן יושג) לבחינתם של שני בתי הקונגרס. בדיקה זו תימשך חודשיים, שבמהלכם לא יתאפשר לממשל להסיר ולו גם חלק מזערי מחבילת הסנקציות האמריקניות שהושתו על טהרן. רק בסיומו של התהליך, ורק לאחר ששני בתי הקונגרס יעניקו את אישורם לנוסח ההסכם שיהיה קביל עליהם, יהיה אפשר להתחיל ביישומו.

בהנחה שהבית הלבן, המתנגד בתוקף להצעת החוק מבית היוצר של הסנאט, יטיל עליה וטו, יידרש רוב של שני שלישים (67) מקרב חברי הקונגרס כדי לסכלה, וכך להציב סימן שאלה גדול באשר לגורלה של העיסקה כולה. אף שמרבית סקרי דעת הקהל, שנערכו בימים האחרונים, מצביעים על בסיס של תמיכה ציבורית רחבה בהסכם העקרונות, מתברר יותר ויותר שהביקורת הקונגרסיונלית על מרכיבי הליבה שלו היא חריפה וחוצה גבולות מפלגתיים. לא זו בלבד שכל חברי סיעת הרוב הרפובליקנית בסנאט עתידים לסמוך ידם על המהלך החקיקתי שיזמו הסנאטור הרפובליקני רוברט קורקר והסנאטור הדמוקרטי רוברט מננדז, אלא שהיקף התמיכה הדמוקרטית ביוזמה גדל והולך מדי יום. כתוצאה מכך, נמצא הסנאט היום על סף "שובר השוויון" אל מול הווטו הנשיאותי הצפוי. נכון הוא הדבר שקבוצת "העריקים" נמצאת תחת מכבש לחצים נשיאותי בלתי פוסק ועם זאת, העובדה שנוספה לה זה עתה תגבורת רבת משקל בדמות מנהיגה העתידי של סיעת המיעוט הדמוקרטית בסנאט, צ'אק שומר, עשויה להפוך לקו פרשת המים במאבק כולו.

אם אכן יסוכל הווטו, ברור שישראל (שאיננה מסתירה את ביקורתה הנוקבת על הסכם העקרונות) לא תזכה - בלשון המעטה - לתנאים של חיבה מצדו של הנשיא. מנגד, מחירו של הסכם גרוע עם משטר האייתוללות עלול להיות גבוה הרבה יותר עבורה.