משלמים את מחיר ה"שיבה"

הידיעות המגיעות מסוריה, בין שהן אמינות עד למספר המדויק של כמהפליטיםנטבחו, ובין שהן מעורפלות - הן איומות. בסופו של דבר, התמונה הכללית המתבהרת גורמת לכך שהלב נחמץ. פשוטו כמשמעו. אתה מצפה שקולות מן העולם החיצון, לפחות מארגון אונר"א האחראי הישיר לפליטים, ייתנו קולם כאילו הארץ בוערת תחת רגליהם, ברם הציפייה הזו נכזבת.

הכתבההכי נקראת היום באתר: מחקר חושף למה יש לנו סנטר

הידיעות האחרונות הן שארגון המדינה האיסלאמית השתלט על מחנה הפליטים אל־ירמוכ מצפון מדמשק, מחנה פליטים המאכלס כ־20 אלף איש בשיגרה. הנמלטים מספרים על עריפת ראשים, על מחסור במזון, על הרס, על חורבן. נכון שמלחמת האזרחים הפנים־סורית נמשכת יותר מארבע שנים ובה נהרגו ונרצחו כמעט רבע מיליון בני אדם. נכון שמחזות ההרס והחורבן נמצאים ברחבי סוריה, ואולם דווקא המונח "מחנה פליטים" המתלווה כלאחר יד בנאומים, במאמרים, בכתבות על ידי מנהיגים ברחבי העולם, היה אמור להדליק נורות אדומות מפני שהמונח הזה טומן בתוכו את הולכת השולל אולי הגדולה ביותר של המאה ה־20.

מחנה הפליטים הזה מאכלס בתוכו משפחות אשר מקורן בבריחה ההמונית של ערבים מארץ ישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות בתש"ח (1948). גם אם נאמץ את ההסבר כי חלק מהערבים גורשו בעיצומה של המלחמה, חלפו כבר 67 שנים ובמקום ליישבם במקומות ראויים למגורי אדם, הונף מול עיניהם של הפליטים כדגל, כסמל, כהמנון, "מפתח השיבה" אל יפו ואל חיפה. הלב נחמץ מפני שמיליוני בני אדם נדדו והועברו ממחוזות שונים בעולם אחרי המלחמות העולמיות הגדולות על מנת לפתור בעיות פליטות אוניברסלית, ואולם הפליטים מישראל מולכים שולל ללא כל דרך מוצא, ועכשיו ארגון המדינה האיסלאמית מראה להם את הדרך אל הגיהינום.

על מנת להביט מעט בהיסטוריה העמוסה אירועים באזור המזרח התיכון, נשוב אל תחנת ביניים חשובה במיוחד. אתמול, לפני 48 שנים, התחולל יום קרב בין צבא סוריה לבין צה"ל. כהמשך למאבק על מקורות המים בירמוך, הסורים ירו על יישובים הסמוכים לגבול הישן בין ישראל לבין סוריה, ממזרח לכנרת. במהלך יום הקרבות התפתח קרב אוויר אשר בו הופלו שישה מטוסי מיג־21, מטוסים מן הקו הראשון של צבא סוריה. ההמשך ידוע - חולפים חודשיים ורמת הגולן נכבשת על ידי צה"ל במסגרת מלחמת ששת הימים. לדעת רבים, הקרב הזה היה הזרז הגדול למלחמה. שלוש שנים מוקדם יותר הוקם הארגון לשחרור פלשתין, הוא אש"ף. איש לא חשב אז להקים מדינה עבור פליטי פלשתין, וכיבוש טרם היה.

חולפות השנים. סוריה, על שטחה הרב הגדול פי 16 משטחה של ישראל, עם תל"ג שהוא שמינית מזה שלנו, מנהלת מלחמת חורמה עם ישראל על גבם של הפליטים העלובים, המנוצלים והמולכים שולל. משטרו של אסד הבן עולה בכמה דרגות באכזריותו על משטרו של האב. אל מלחמת האזרחים מצטרף דאעש, ואיש אינו יודע כבר מי נגד מי. המזרח התיכון עובר טלטלה המגמדת לחלוטין את מה שנקרא אצלנו כבר 48 שנים "הבעיה הפלשתינית". ורק לחשוב כמה נחלי דם יכלו להימנע אלמלא התרמית הנמשכת.

ואיך זה נוגע לנו? מלבד הקריאות הנואשות של פליטים ששוב ברחו אל הלא נודע אל מנהיגי ישראל לבוא ולסייע מפני "שהלב היהודי רחום יותר", נדרש שידוד מערכות כולל בניתוח ההיסטורי של האזור. ניתוח מדויק מוכרח לבוא בהקדם, ללא קשר להשקפת העולם של החוקרים. עולמם של הפליטים הערבים נהיה קשה שבעתיים בעקבות התעלמות מוחלטת מהמציאות.

הנרטיב הפלשתיני אומץ על ידי אינטלקטואלים מהארץ ומהעולם ללא בחינת אמת מתבקשת. היום, כאשר הפליטים הם מכשול אחד בלבד בפני השתלטות המדינה האיסלאמית, ראוי לתת את הדעת מדוע כה עצומה היא שתיקתם של האינטלקטואלים משמאל, ובייחוד שתיקתו של ארגון אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטי פלשתין.