אובאמה: שבוי בחלומות שווא

בין שלל כשלי החשיבה ועיוותי התפיסה, שמהם נגזרה מדיניותו של הנשיא אובאמה במזרח התיכון, ולצד חוסר היכולת להבין את הדינמיקה האזורית ואת הכוחות המניעים אותה, בולט גם היעדרן של שיטתיות ועקביות בכל הקשור לדרך יישומם בפועל של עקרונות היסוד, שאותם גיבש עוד בראשית דרכו. אחד מקווים מנחים אלה היה רעיון הקישור בין מכלולי מדיניות נפרדים ולכאורה שונים לחלוטין זה מזה.

בראייתו ההתחלתית של הבית הלבן, כללה האסטרטגיה הזירתית הכוללת במזרח התיכון חישוקים השזורים ושלובים זה בזה. כך, למשל, יצר הממשל זיקה הדוקה בין הזירה הישראלית־פלשתינית לבין המישור הבין־ערבי הכולל. בהתאם לתפיסה זו, יישובה של הבעיה הפלשתינית היה בבחינת הזרז החיוני והתנאי ההכרחי לכינונה של קואליציה סונית הדוקה, שמרכיביה (ובראשם סעודיה, מצרים וירדן) יסכימו להתגייס למאבק חסר פשרות בכוחות הקנאיים והרדיקליים של האיסלאם, בחסותה ובגיבויה של ארה"ב רק לאחר שאבן הנגף הפלשתינית תוסר מסדר יומם. "האביב הערבי" ותהליך התפרקותן רווי האלימות של ישויות מדיניות דוגמת לוב, סוריה ועיראק, היו אמורים לסתום את הגולל על אושיות היסוד של תיאוריית הקשר והזיקה מבית היוצר של אובאמה. זאת משום שהצמיחו קשת חדשה של איומים על המחנה הסוני המתון, שלא היו קשורים כלל ועיקר לסוגיה הפלשתינית.

ולמרות זאת, עבור "כל אנשי הנשיא", התמורות המפליגות שעברו על האזור והאתגרים הביטחוניים החמורים, הניצבים כיום לפתחן של סעודיה, מצרים וירדן, לא הביאו אותם להערכה מחדש של תפיסותיהם היסודיות. כך, כשהם שבויים עדיין בחלומם, ממשיכים בכירי הממשל להעמיד את הסוגיה הפלשתינית על ראש שמחתם. על רקע זה, העובדה שראש הממשלה נתניהו שלל לאחרונה את פתרון שתי המדינות כאופציה מעשית בנסיבות הנוכחיות, הוצגה על ידי הבית הלבן כלא פחות מאשר מרשם בדוק להתהוותו של תוהו ובוהו אזורי.

אף על פי שזירת המזרח התיכון ממשיכה להיות מוקד של מלחמות אזרחים עקובות מדם ושל פעילות טרור ענפה, ואף שרק לאחרונה השתלטה איראן (באמצאות שליחיה החות'ים) על שטחים נרחבים בדרום תימן, ממשיכה וושינגטון להיצמד, באורח כפייתי ממש, לקונספציה המקורית שלה. ואולם, בפועל, המציאות שונה בתכלית. לא זו בלבד שהמשך הקיפאון בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית לא הפחית בעבר, ואינו מפחית כהוא זה גם היום, מרמת המוטיבציה של שחקנים סוניים מרכזיים לשתף פעולה עם ארה"ב כדי לבלום את ההסתערות השיעית הנוכחית בחזית תימן, אלא שהאמריקנים מפגינים הססנות יתר וזהירות מופלגת בהתנהלותם אל מול האתגר החדש, ועד כה לפחות הגבילו את "פעילותם" בחזית תימן למישור המודיעיני.

יתרה מזאת, בה בשעה שבהקשר הפלשתיני נותר הנשיא נאמן ללא סייג לתפיסת הזיקה בין מכלול זה לבין כל שאר המכלולים והאתגרים האזוריים, בהקשר האיראני ממשיכה גישתו להתבסס על היעדר זיקה וקשר כלשהם בין המימד הגרעיני לבין כל שאר ההיבטים בהתנהלותה של טהרן. כך ממשיכה וושינגטון בדהירתה אל עבר היעד הנכסף והקרוב מתמיד, הלוא הוא הסכם המסגרת הגרעיני עם משטר האייתוללות, כשהיא עוצמת את עיניה לרווחה אל מול מאמציה של טהרן לקעקע את אופיו ואת צביונו של המרחב. היא נערכת, אפוא, לחתימה על הסכם המסגרת הגרעיני כאילו איראן אינה ממשיכה בפעילותה התוקפנית במדבריות תימן (ובשאר מוקדי העימות והשסע במרחב, כולל עיראק, סוריה ולבנון), וכאילו דמם של 241 לוחמים אמריקנים, שמצאו את מותם בפיגוע התופת המחריד שביצע ארגון חיזבאללה במתחם המארינס בביירות ב־23 באוקטובר 1983, אינו זועק עדיין מן האדמה.

העתיד הקרוב יוכיח אם יתפכח הבית הלבן סוף סוף מאשליותיו וישכיל להתעמת באופן ישיר ונמרץ עם האתגרים הניצבים לפתחו, או שמא ימשיך לצעוד במצעד האיוולת, העיוורון והפייסנות.