"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

על צבע וצביעות

,עודכן

לא רחוק היום שבו ייעצר כאן מישהו כי דיבר על הג'ינג'ים. הוא ניסה להתחנף לפקיד במשרד הרישוי. אתם הג'ינג'ים מהירים וחכמים, אמר. הוא נעצר בתוך שעה, בשווארמה. אם פעם הוגדרה "גזענות" כהתייחסות לאדם בגלל מוצאו באופן שלילי - אפליה או גילוי שנאה - היום מספיק לציין משהו, כלשהו, באשר לנתונים המולדים של האדם כדי שתיחשב גזען. האמנה הבינלאומית נגד גזענות מגדירה זאת כך: "כל הבחנה, הוצאה מן הכלל או העדפה המיוסדת על נימוקי גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני". בדיחות על בלונדיניות הן מחוץ לחוק, אזכור הלאום שלך, או המלצה לבעלי עור בהיר לחשיפה מבוקרת לשמש.

ביום שבו הושבע אובאמה לנשיאות בקדנציה הראשונה טבעה אוכלוסיית העולם המערבי בטיט של גזענות: לא הפסיקו להתרגש מצבע עורו, הנשיא השחור הראשון. כשם שלא ייתכן שצבע העור ימנע ממנו כהונה שלישית או כניסה לבריכה - לא ייתכן שצבע העור ימנע ממנו ביקורת לגיטימית. מוצא אתני הוא לא מכשול ולא גלימת הגנה. ואם העיתונות הישראלית דוממת לנוכח ההתנהלות הנבזית של ממשל אובאמה ביחס לישראל, יש לקוות שזה לא קשור לצבע העור שלו. אחרת שוב יצאנו גזענים.

אני שטה כמובן לעבר העלבון המפורסם מקריאתו של נתניהו לבוחרי הימין לצאת להצביע כתשובת משקל להצבעה הערבית. השבוע שמענו לא אחת "תארו לכם שמישהו היה אומר שהמתנחלים נוהרים לקלפיות". ובכן, אמרו. בבחירות הקודמות הפיצו בשלום עכשיו כרזה ובה נכתב ששיעור ההצבעה בהתנחלויות עומד על 80% וקראו לבוחרי השמאל "לא לתת לאחרים להחליט". לא נעלבנו. ההודעה של ראש הממשלה ביום הבחירות קשורה לכך שהמאבק הפוליטי בין ימין לשמאל חופף בין היתר את הזהויות האתניות. מאבק בין השקפות פוליטיות ולא התנשאות, פשיזם או גזענות.

תקשיבו טוב למה שאמר נתניהו. הבעיה היחידה היא שהשתמש במילה ערבים. עכשיו, תראו, השם המלא של הרשימה המשותפת הוא הרשימה הערבית המשותפת. מועמדי הרשימה הם ערבים. בוחריה רובם ככולם ערבים. הם מתכוונים לדאוג לציבור האזרחים הערבי. אבל לא לכל אחד מותר להגיד ערבים.

השבוע טען איימן עודה שגם "נתניהו טוב ליהודים" היתה סיסמה גזענית. בינתיים ערביותם של הערבים לא נפגעת וזהותם של היהודים נמצאת במצוד. אסור להילחם בהתבוללות ("יד לאחים" הפכו מוקצים). אסור להעדיף העסקת יהודים בעסק פרטי (אישית, אני מתנגדת להעדפה כזאת) בעוד קריאה לרכישת מוצרים כחול־לבן היא תקינה פוליטית; כאילו יש היתר להעדפה על בסיס אזרחות ולא על בסיס ברית מילה. נו באמת. בסוף, זו מדינה יהודית. מי שנעלב מנתניהו אמור להיעלב מחוק החמץ שיחול בשבוע הבא. ואגב הצעתו של שי פירון ללמד את הנכבה: נרטיבים זה טוב לסטודנטים לקולנוע. הציונות היא לא נרטיב. יש סיפור אחד על איך קמה המדינה והוא האמת.

נחזור לעודה. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ויש כאן מיעוט שווה זכויות. זה המצב. כמה אפשר לשמוע שאתם שווי זכויות בלי שתגידו שאתם גם שווי חובות. חברי כנסת ערבים שמחרפים ומגדפים את המדינה, את צה"ל, את הדגל. חברי כנסת מכהנים שעוברים על החוק כשהם נשואים על פי השריעה האיסלאמית לשתי נשים או יותר. כל אמירה ביקורתית כלפיהם תיענה אוטומטית ב"גזענות גזענות".

איזו גזענות בראש שלכם? אין זכויות יתר לאזרחים יהודים. יש זכויות יתר לאזרחים ערבים. בתחום הבנייה ורישוי העסקים. בחוק האוסר פוליגמיה והונאת הביטוח הלאומי הנלווית לה. בהשתמטות משירות לאומי. בהיקפי העלמות המס. גם בגבולות השיח. לא יכול להיות שכל המדינה יוצאת מכליה כשהרב שלום כהן מש"ס אומר ש"התקווה" הוא שיר מטומטם, אבל כששר המדע, התרבות והספורט ראלב מג'אדלה הודיע ב־2007 שהוא מסרב לשיר את ההמנון הלאומי, כולנו עקבנו אחרי נדידת העגורים בשמיים.

חברת הכנסת הטרייה טלי פלוסקוב זכתה לכותרות מחמיאות על כך שהתחילה את דרכה בישראל כחדרנית בבית מלון והפכה להיות ראשת עיריית ערד. יש עוד דוגמאות מרגשות לסינדרלות. הבחור הפשוט שהפך לנבחר ציבור, הנערה שעלתה מהאשפתות. אפילו סיפורו המשפחתי של אובאמה. רק על אורן חזן, קצין בצה"ל שייכנס לכנסת ה־20 ברשימת הליכוד, מותר ללגלג: הוא ניהל קזינו ועכשיו רוצה להיות ח"כ. אבל זו השיטה הישראלית ולכולם ברור שהוא לא אשם בקלקולי אביו. חזן לא מעניין. מעניין איך צובעים במפלגת העיתונאים מישהו בצבע שמתחשק להם.

העיתונות לא "נוטה" לצד מסוים אלא נמצאת בקצה של צד מסוים. יש שם בורות וחוסר ידע, יש משקפיים שמספרות סיפור שונה, ויש גם עיתונאים ועורכים שמונעים מזדון. הם יודעים הכל. הם יודעים למשל שאמיר חצרוני פוטר מאוניברסיטת אריאל כבר בשנת הלימודים הקודמת ובכל זאת חזרו ותייגו אותו השבוע דווקא כאיש האוניברסיטה.

נחזור רגע ל"ארון הקבורה של רבין" בהפגנה נגד אוסלו. נתניהו מואשם כבר חצי דור על כך שלא מחה נגד הסתה לרצח. האמת, שמתועדת בכל התמונות, שבכלל היה כתוב עליו "ארון הקבורה של הציונות". הכרזה של רבין במדי אס.אס הודפסה על ידי סוכן שב"כ. אל תפריעו להם להשתולל ולומר שנתניהו מסית.

והנה, לפני שבועיים הופצו גיליונות "ישראל מחר" ובהם מודעות אבל שחורות על ממשלת נתניהו. יריב פוליטי שמדפיס מודעות אבל. פתאום כולם סתמו. ההתקפה המילולית(!) על אחינועם ניני דורגה בכלי התקשורת במיקום גבוה ובולט יותר מאשר חשיפת חוליית חמאס מקלקיליה שתוכניותיה לאביב הקרוב היו לשחוט יהודים. ניני ניצלה ממוות נורא אחרי שחוליה של שני נוסעים בנתב"ג קראו לעברה "עוכרת ישראל". אזרחי ישראל שמעו כמה היא נסערת, מרגישה מאוימת. על המתפללים היהודים באנגליה שהותקפו ונפצעו בידי עשרות פורעים אנטישמיים שפרצו לבית הכנסת באלות ובמקלות שמענו הרבה פחות; מה הם גלוחי ראש מכים יהודים לעומת אנשים שדיברו לא יפה בדיוטי פרי. לפעמים נראה שהחברים שלי בתקשורת לא עוינים את הימין אלא עוינים את עצמם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אמילי עמרוסי

בעלת הטור "חיים שלי" במוסף שישבת. נולדה בירושלים, גדלה בירושלים, מתגוררת בירושלים. אמא לשלושה בנים ובת. אהבתה הגדולה היא כתיבה. השנייה: אפרסמון. בשנת 2009 ראה אור ספר הביכורים שלה - "תריס", ושנה אחר כך יצא ספר הילדים הראשון שלה, "נרי מסתפרי"; החל מ-2017 יוצאים לאור כרכי הסדרה הפופולרית פרי עטה "הפרשה - פרשת השבוע לילדים". מגישה ב"כאן" רשת ב' את התוכנית "אמילי והפרופסור"; שותפה בצוות המגישים של יומן האקטואליה "כאן הערב" ברשת ב'; בעלת טור בירחון הנשים הדתיות "פנימה"; מלמדת כתיבה ועיתונות ושותפה בפרויקטים של יצירה וכתיבה. כיהנה כדוברת מועצת יש"ע בזמן המאבק בתוכנית ההתנתקות ואחריה, וכן ככתבת בחדשות עשר ומגישת תוכנית הבוקר בערוץ.

כדאילהכיר